האם אני באמת אחראי על מה שיהודי אחר עושה בחדרי חדרים, במקום שאין עין רואה?

דמיינו רגע עוצר נשימה: מיליוני בני אדם עומדים בשני מחנות אדירים על שתי פסגות הרים – הר גריזים והר עיבל. השקט במדרון שביניהם מוחשי כל כך, עד שניתן לשמוע את רחש הרוח בעשב. לפתע, בוקע קול התרועה, והעם כולו עונה בבת אחת: "אמן!". ברגע הזה, בין שני ההרים, התרחש משהו ששינה את ה DNA של העם היהודי לתמיד. לא הייתה זו רק הסכמה על חוקים, אלא לידתו של גוף אחד, רקמה אנושית חיה שבה כל פעימת לב של יחיד מהדהדת בכל השאר.

זהו שורש המושג המטלטל:" כל ישראל ערבים זה בזה". אך מהי אותה ערבות? האם מדובר בנטל כבד שבו אנו נענשים על טעויות של אחרים, או שמא זוהי רשת ביטחון של אהבה וקדושה?

הגוף האחד: כשחטא של אחד הוא נפילה של כולם
המקור הקדום ביותר שמלמד אותנו על הקשר המסתורי הזה נמצא במדרש ההלכה "ספרא". המדרש דורש את הפסוק הכואב "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" (ויקרא כ"ו, ל"ז) ומסביר שאין הכוונה רק למעידה פיזית, אלא לכך שכל אחד מישראל עלול "להיכשל" בעוון של אחיו.
חכמינו מלמדים שמאותו מעמד היסטורי בימי יהושע בן נון, הפכנו ליחידה אחת. אם איבר אחד בגוף סובל, הגוף כולו מרגיש את הכאב. זוהי אחריות קולקטיבית שבה המעשים הפרטיים שלי בתוך דל"ת אמותיי משפיעים על החוסן של האומה כולה.

בין הנסתר לנגלה: מתי האחריות היא עלינו?
כאן עולה שאלה נוקבת: האם אני באמת אחראי על מה שיהודי אחר עושה בחדרי חדרים, במקום שאין עין רואה? הפרשה מעמידה אותנו על הדיוק העדין:" הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט, כח).

הביאור של שטיינזלץ מבהיר את הגבולות: על חטאים שנעשים בחשאי, רק בורא עולם יודע והוא זה שדן אותם . הברית הציבורית והערבות ההדדית חלות רק על ה"נגלות" – על אותם חטאים מפורסמים שכולנו עדים להם. אם ראינו עוולה ולא מחינו, אם הייתה בידנו היכולת להשפיע ולהאיר פנים והעדפנו לעצום עיניים – אז ורק אז, אנו הופכים לשותפים באותה מעידה. הערבות אינה עונש שרירותי, אלא קריאה להתעוררות ולערנות חברתית ורוחנית.

הברכה שלי היא גם שלך: הערבות ככוח בונה
אך הערבות אינה רק "משמרת" מפני חטאים; היא כוח עצום של חסד ושיתוף. בהלכה אנו מוצאים ביטוי מעשי ומרגש לכך: יהודי יכול להוציא את חברו ידי חובה בברכה, גם אם הוא עצמו כבר בירך וקיים את המצווה.

איך זה ייתכן? הרי בדרך כלל אדם לא יכול לברך על מצווה שכבר עשה. התשובה טמונה בערבות: מכיוון שחברי עדיין לא בירך, גם המצווה "שלי" עדיין לא שלמה לגמרי. אנחנו קשורים זה בזה בצינורות של שפע, והברכה שלי מחכה להשלמה שלה דרך הדיבור שלך .זהו גם הסוד של הווידוי בתפילה – אנו אומרים "אשמנו, בגדנו" בלשון רבים, כי הלב שלי מרגיש את האחריות על החסרון של הכלל.

הגשר לאדם: איך זה משנה את מחר בבוקר?
בעולם המודרני שבו ה"אני" נמצא במרכז, המושג "ערבות" הוא תרופה לבדידות. הוא מלמד אותנו ששום יהודי אינו אי בודד. כשאני רואה אח שזקוק לעזרה, או כזה שאיבד את הדרך, אני לא מביט עליו מלמעלה, אלא מבין שחלק ממני נמצא שם איתו.

מחר בבוקר, כשנצא לרחוב, ננסה להביט בסובבים אותנו לא כזרים, אלא כאיברים מאותו גוף שבו אנו חיים. המשמעות היא לא רק לבקר או למחות, אלא קודם כל לאהוב ולחזק. כשאני עושה מעשה טוב, אני מרים את הממוצע של העם כולו. כשאני מחייך לשני, אני מאיר את הרקמה המשותפת של כולנו.

לסיכום: פרשת נצבים מזכירה לנו את הברית הנצחית שנכרתה בין ההרים. אנחנו ערבים זה לזה לא רק בחטא, אלא בעיקר בזכות, באהבה ובברכה. הבה נזכה לממש את הערבות הזו מתוך שמחה וחיבור, ונזכור תמיד שכל פעולה קטנה של יחיד היא צעד ענק עבור האומה כולה.