Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הוֹאִיל וְאַרְבַּעַת מִינִין הַלָּלוּ אֵינָן בָּאִין אֶלָּא לְרַצּוֹת עַל הַמַּיִם, וּכְשֵׁם שֶׁאַרְבַּע מִינִין הַלָּלוּ אִי אֶפְשָׁר בָּהֶם בְּלֹא מַיִם — כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא מַיִם.
§ The baraita cites a discussion of these opinions. Rabbi Eliezer said: It is since these four species, the lulav and the other species taken with it, come only to offer appeasement for water, as they symbolize the rainfall of the coming year. And this symbolism is as follows: Just as these four species cannot exist without water, as they need water to grow, so too, the world cannot exist without water. Therefore, it is proper to mention rain in one’s prayers when taking the four species.
ההסבר הפשוט והראשוני לקיומה של המצווה מחזיר אותנו אל עולם הטבע והאדמה. ארבעת המינים הללו מצטיינים בכך שהם גדלים על המים וזקוקים להשקיה מרובה יותר משאר הפירות. משום כך, נצטוינו ליטול אותם דווקא בחג הסוכות, שהוא זמן ניסוך המים במקדש והיום שבו נקבע הדין על גשמי השנה. דרך הצמחים הללו, המשוועים למים, אנו פונים אל הבורא ומבקשים את ברכתו לשנה הבאה.
כשקוראים את פסוקי המצווה בתורה, נדמה לפעמים שהניסוחים פשוטים. אך רבנו בחיי מוליך אותנו אל עומק הלשון ומגלה כיצד כל אות, ואפילו חסרונה של אות, קובעים את המבנה המדויק של המצווה:
• האתרוג היחיד: התורה משתמשת בלשון "פרי עץ הדר". השימוש בלשון יחיד מורה כי עלינו לקחת פרי אחד בלבד, ולא שניים או שלושה פירות.
• הלולב המלכד: התורה כותבת "כפֹת תמרים" ללא האות ו'. מצד אחד, אנו קוראים את המילה בלשון רבים ("כפות") כדי ללמד שהלולב צריך להיות מורכב מעלים רבים המחוברים יחד. מצד שני, הכתיב החסר ("כפת") בא למנוע מאיתנו לחשוב שיש לקחת שני לולבים, ומבהיר שהמצווה היא בלולב אחד בלבד. המילה "תמרים" בלשון רבים רומזת לסוד הבריאה של עצי התמר, המורכבים מזכר ונקבה שאינם יכולים להניב ללא החיבור ביניהם.
• בדי ההדס המחוברים: המצווה לקחת "ענף עץ עבֹת". המילה "עבות" חוזרת לענף ומלמדת שעלינו לקחת שלושה ענפים (בדי הדס). בנוסף, המילה "עבת" נכתבת ללא האות ו' כדי ללמד שהעלים של ההדס צריכים לצאת כולם מעיקר אחד ומנקודה אחת משותפת ("תלתא תלתא בחד קנא").
• שתי הערבות: בפסוק נאמר "ערבי נחל" בלשון רבים. הכלל הלשוני מורה כי מיעוט רבים הוא שניים, ומכאן אנו לומדים שחובת המצווה היא לקחת בדיוק שתי ערבות.
כשאנו מתבוננים במינים השונים באגודה, המדרש מגלה לנו שכל ענף וענף נושא בתוכו את המטען של אבות האומה ומנהיגיה:
• פרי עץ הדר (האתרוג) הוא אברהם אבינו: לשון היחיד של ה"פרי" רומזת לאברהם שהיה יחיד בעולם והחל לפרסם את ייחודו של השם, ומעשיו הטובים עשו פירות. כמו עץ שחוזר ומניב פרי לאחר שהתייבש, כך אברהם הוליד את יצחק בגיל מאה שנה. הוא נקרא "הדר" משום שבורא עולם הידר אותו בשיבה ובזקנה מפוארת, כפי שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים".
• כפות תמרים (הלולב) הוא יצחק אבינו: לשון "כפות" רומזת להיותו כפות ועקוד על גבי המזבח, וה"תמרים" מלשון "תימרות עשן", שכן יצחק היה עולה תמימה ומקודשת לשמיים.
• ענף עץ עבות (ההדס) הוא יעקב אבינו: כשם שההדס עבות ומכוסה בעלים צפופים המגנים על הענף, כך יעקב אבינו היה מוקף ומוגן על ידי בניו – שנים עשר שבטי קה.
• ערבי נחל (הערבה) הוא יוסף הצדיק: הערבה עוברת מסלול מהיר של לחות, כמוש ויובש. כך גם יוסף: בראשיתו היה "לח" ורענן כמשנה למלך מצרים, לאחר מכן הפך ל"כמוש" ועצוב עם מות אביו, ולבסוף היה "יבש" כשנפטר לפני כל אחיו.
(ט) [ט] ר' עקיב' או' פרי עץ הדר, זה הקב"ה דכת' ביה הוד והדר לבשתה (תהלים קד:א). כפות תמרים, זה הקב"ה, דכת' ביה צדיק כתמר יפרח (תהלים צב:יג). וענף עץ עבות, זה הק' והוא עומד בין ההדסים (זכריה א:ח). וערבי נחל, זה הקב"ה, דכת' ביה סולו לרוכב בערבות (תהלים סח:ה). ד"א פרי עץ הדר, זה אברהם אבינו שהידרו הק' בשיבה טובה, דכת' ואברהם זקן (בראשית כד:א). כפות תמרים, זה יצחק אבינו שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח. וענף עץ עבות, זה יעקב אבינו, מה הדס זה דחוש בעלים, כך היה יעקב דחוש בבנים. וערבי נחל, זה יוסף. מה ערבה זו כמושה יבישה בפני שלשה המינים, כך מת יוסף לפני אחיו. ד"א פרי עץ הדר, זה אימנו שרה שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, דכת' ואברהם ושרה זקינים (שם יח:יא). כפות תמרים, זו אימנו רבקה, מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה קוצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. וענף עץ אבות, זו אימנו לאה, מה הדס דחוש בעלים, כך היתה לאה דחושה בבנים. וערבי נחל, זו אימנו רחל, מה ערבה הזאת כמושה בפני שלשת המינים, כך מתה רחל בפני אחותה. ד"א פרי עץ הדר, זה סנהדרין גדולה של ישר' שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, דכת' מפני שיבה תקום (ויקרא יט:לב). כפות תמרים, אילו תלמידי חכמ' שהן כופין את עצמן ללמוד תורה אילו מאילו. וענף עץ עבות, אילו שלש שורות של תלמידי חכמ' שיושבין לפני סנהדרין. וערבי נחל, אילו שני סופרי דינין שהיו עומדין לפני סנהדרים, אחד מימין ואחד משמאל. ד"א פרי עץ הדר, אילו ישר'. מה אתרוג הזה יש בו ריח ויש בו אוכל, כך ישר' יש בהן בני אדם שהם בעלי תורה ויש בהם מעשי' טובים. כפות תמרים, אילו ישראל. מה תמרה הזאת יש בה אוכל ואין בה ריח, כך ישר' יש בהן בני אדם שהם בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אילו ישר'. מה הדס הזה יש בו ריח ואין בו אוכל, כך הן ישר' יש בהן בני אדם בידיהם מעשי' טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל, אילו ישר'. מה הערבה הזאת אין בה לא טעם ולא ריח, כך ישר' בהן יש בני אדם שאינן לא בעלי תורה ולא מעשים טובים. א' הק' לאבדן אי איפשר, אלא ייעשו כולם אגודה אחת והם מכפרים אילו על אילו. לפיכך משה מזהיר את ישר' ואו' להם ולקחתם לכם (ויקרא כג:מ).
רבנו בחיי לוקח אותנו אל עומק פנימי ומסעיר עוד יותר, ומקשר את המצווה הירוקה אל הגוף האנושי עצמו. ארבעת המינים הללו הם רמז ישיר לארבעה איברים מרכזיים בגוף האדם, שהם המנוע העיקרי לכל הפעולות שלנו – הן למצוות והן לעברות:
• האתרוג דומה ללב.
• הלולב דומה לשדרה.
• ההדס דומה לעיניים.
• הערבה דומה לשפתיים.
(א) [ולקחתם לכם. זש"ה כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים לה י), יפה אמר דוד הפסוק הזה, תדע לך שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם, וההדס הזה דומה לעינים, וערבה דומה לשפתים, והאתרוג דומה ללב, אמר דוד אין לי אבר אחד גדול מאלו שהן שקולים כנגד כל הגוף, הוי כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך].
(1) [(Lev. 23:40:) AND YOU SHALL TAKE FOR YOURSELVES. This text is related (to Ps. 35:10): ALL MY BONES SHALL SAY: LORD, WHO IS LIKE YOU? David has stated this verse beautifully. You yourself know that the lulav is like a human spine, the myrtle is like the eyes, the willow is like the lips, and the ethrog is like the heart. David said: I have no greater members than these, since they outweigh the whole body (in importance). Ergo (in Ps. 35:10): ALL MY BONES SHALL SAY: LORD, WHO IS LIKE YOU?]
הרובד המוכר והאהוב ביותר של המצווה משווה את ארבעת המינים לארבעה סוגי בני אדם. האתרוג (בעל הטעם והריח) מסמל את הצדיקים שיש בהם תורה ומעשים טובים. הלולב (שיש לו טעם אך אין לו ריח) מייצג את בעלי התורה שחסרים מעשים. ההדס (בעל הריח ללא טעם) רומז לבעלי המעשים הטובים שאינם בני תורה. והערבה, נטולת הטעם והריח, מייצגת את אלו שאין בידם לא זה ולא זה.
הבשורה הגדולה של החג מגיעה ברגע האגידה. הקדוש ברוך הוא אינו חפץ שנשאיר את הערבה בצד הדרך. הוא אומר: "יבאו כלן אגודה אחת לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם".
רבינו בחיי חושף בפנינו פנינה מחשבתית נפלאה נוספת: בתוך ארבעת המינים מסתתר סוד של נגלה ונסתר, המקביל לאותיות שמו של הקדוש ברוך הוא.
איך הרעיון הזה משנה את החיים שלנו מחר בבוקר? לעתים קרובות אנו מנהלים דיאלוג פנימי קשוח עם עצמנו. ברגעים של הצלחה ולימוד אנו מרגישים כמו "אתרוג" מפואר, אך ברגעים של יובש, בדידות או כישלון, אנו חשים כמו "ערבה" כמושה ויבשה – נטולי טעם וריח. הנטייה הטבעית היא לנסות להסתיר את החלקים השבורים והחלשים שבתוכנו, ולהציג לעולם רק את הברק החיצוני.
