המסע אל הנצח אינו מתחיל ברגע המוות, אלא שלושים יום קודם לכן. בימים אלו, הנשמה מתחילה להיפרד אט-אט מהאחיזה בגוף הגשמי. אנשים בעלי רגישות רוחנית גבוהה מסוגלים לעיתים להבחין בשינוי הדק הזה, וידוע על אנשים שחשו בבירור במותם המתקרב.
המעבר הזה בין שני העולמות – הפרידה בין הגוף השואף לעפר לבין הנשמה השואפת למקורה – אינו פשוט, ויש בו דרגות רבות (הרב זאב גרינוולד). חז"ל מלמדים אותנו כי תשע מאות ושלושה סוגי מיתה נבראו בעולם, כמניין הגימטריא של המילה "תוצאות" (מסכת ברכות ח ע"א).
• הקשה שבהן היא מיתת "האסכרא". הגמרא מדמה זאת לקוץ שנאחז בגיזת צמר רכה, שכאשר מושכים אותו לאחור, הוא קורע יחד איתו את סיבי הצמר עצמו; או כחבלים גסים הנכנסים בדוחק בתוך הוושט ומשיכתם גורמת ייסורים קשים (ביאור שטיינזלץ).
• ומנגד, הרכה והנפלאה מכולן היא מיתת "נשיקה" – המדומיית להסרת שערה עדינה מתוך כוס חלב צחור. למיתת נשיקה זו זוכים הצדיקים שסיימו את תיקונם המלא בעולם הזה, ועשו נחת רוח לבוראם בחייהם. שישה גיבורים בהיסטוריה היהודית היו כה זכים, עד שלא שלט בהם מלאך המוות כלל, והם נפטרו במיתת נשיקה על פי השכינה: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ומרים (מסכת בבא בתרא יז ע"א; רש"י).
לאחר שהתרחשה ההפרדה הקשה בין הגוף לנשמה, מתחיל שלב "השבעה" (הרב זאב גרינוולד). בימים אלו, הנשמה חווה זעזוע עמוק מהפרידה, ומבחינה באימה ובכאב בתהליכי הטהרה והקבורה של משכנה לשעבר. זוהי הסיבה העמוקה לכך שהיהדות מצווה עלינו לנהוג בכבוד עצום ובזהירות בגוף הנפטר.
בתוך המאבק והכאב של האבלות, העניקה לנו התורה עוגן שמימי בעל כוח אדיר: הקדיש. החלק הקדום והחשוב ביותר בקדיש – "יהא שמיה רבא" – מיוחס עוד ליעקב אבינו. כאשר אסף את בניו לפני מותו וחשש שמא יש בהם פסול, הכריזו כולם יחד: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", ויעקב ענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שתרגומו בארמית הוא "יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין" (מסכת פסחים נו, א; תרגום ירושלמי).
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ בְּכׇל כֹּחוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה׳״. מַאי טַעְמָא ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״ — מִשּׁוּם דְּ״בָרְכוּ ה׳״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — מוֹחֲלִין לוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי פָרוּעַ הוּא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּכׇל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״, אַל תִּיקְרֵי ״שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״ אֶלָּא: ״שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן״. מַאי ״אָמֵן״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״.
Apropos the reward for honoring Shabbat, the Gemara cites statements about the reward for answering amen. Rabbi Yehoshua ben Levi said that anyone who answers: Amen, may His great name be blessed, wholeheartedly, with all his might, they rip his sentence, as it is stated: “When punishments are annulled in Israel, when the people offer themselves, bless the Lord” (Judges 5:2). What is the reason for when punishments are annulled? Because the Jewish people blessed God. When one recites: Amen, may His great name be blessed, and blesses God, his punishment is annulled. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Even if one has within him a trace of idolatry, when he answers amen he is forgiven. It is written here, in the verse above: “When punishments [pera’ot] are annulled.” And it is written there, with regard to the sin of the Golden Calf: “And Moses saw that the nation was wild [paru’a], for Aaron had let them loose for anyone who might rise against them” (Exodus 32:25). Even one with the wildness of idolatry is forgiven. Reish Lakish said: One who answers amen with all his strength, they open the gates of the Garden of Eden before him, as it is stated: “Open the gates, and a righteous nation shall come who keeps the faith” (Isaiah 26:2). Do not read: Who keeps [shomer] the faith [emunim], but rather: Who say [she’omerim] amen. What is the allusion of the word amen? Rabbi Ḥanina said: It is an acronym of the words: God, faithful King [El Melekh ne’eman].
ה
אך כיצד הגיעה תפילה זו דווקא ליתומים? המקור לכך נעוץ במעשה המרטיט ברבי עקיבא (הרוקח). רבי עקיבא פגש באדם שחור כפחם הרץ כמרוצת הסוס ונושא חבילת עצים כבדה על כתפו. לשאלת רבי עקיבא, השיב האיש שהוא מת, וכי הוא נידון לשרוף את עצמו בכל יום בעצים אלו, כעונש על היותו גבאי מס רשע שהחניף לעשירים והרג עניים. כששאל רבי עקיבא אם יש לו תקנה, השיב האיש ששמע מהממונים עליו שאם ישאיר בן בעולם שיעמוד בקהל ויאמר "ברכו את ה' המבורך" או "יתגדל ויתקדש" והקהל יענו אחריו, מיד יתירו אותו מן הפורענות.
מכאן נולד החיוב הגדול של כיבוד אב ואם לאחר פטירתם: "מכבדו בחייו ומכבדו במותו" (מסכת קידושין לא:). במהלך שנים עשר החודשים הראשונים מפטירת ההורים, בכל פעם שהבן מזכיר הלכה או הנהגה טובה של הוריו, הוא מוסיף את המילים המרעישות: "הריני כפרת משכבו" (מסכת קידושין לא:; מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל).
החיים המודרניים מרגילים אותנו להביט על הכל דרך העיניים הצרות של הגוף – הנוחות, ההישגים החומריים והזמן החולף. אך מסע הנשמה מזכיר לנו שהגוף הוא רק לבוש זמני, בעוד הנשמה היא הנצח האמיתי שלנו.


