(ט) וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ {פ}
(9) Moshe spoke thus to the Children of Israel.
But they did not hearken to Moshe,
out of shortness of spirit *shortness of spirit: Others, “impatience” (so Ramban), “shortness of breath” (so Rashi). Also notable is Walzer’s suggestion of “dispiritedness.” A parallel Ugaritic phrase probably means “wretchedness.” and out of hard servitude.
הוא מתאר איך האדם מייבש ביצות, מספח מים ליבשה, מפריח שממות, הולך אחרי מחרשו בגשם וסערה, שנה אחר שנה וכו׳.
בימים אלה אנו יכולים להוסיף על התיאור זה עוד דבר גדול: שהאדם מהין — לטוס אל הירח. כי אם אמנם אלה הן נוראותיו של האדם שסופוקלס מתאר — הטיסה אל הירח היא נוראות נוראותיו. ואין די להתפעל מאומץ רוחם של המתכננים והמבצעים גם יחד. מאורע זה מעורר למחשבה מחודשת על הנושא הישן של גדולת האדם, וננסה נא לשעה קלה להשתחרר מההתרגשות הרגעית ונשאל את עצמנו: האם ״האדם״ מיצה במבצע כגון זה וכדומה לו את כל אשר בכוחו לבנין העולם?
הנה — לתורה ביקורת מעמיקה על הציביליזציה, השואפת לייצור תנאי־חיים נוחים ולמצות כל מקורות העושר והתענוג עד תומם, ואלה הם דברי הביקורת (חובת הלבבות, שער הפרישות פרק ב׳)
“The Awe of the Human Being”
וּמִן הַיָּדוּעַ כִּי הַגְבָּרַת הַתַּאֲוָה עַל הַשֵּׂכֶל הִיא רֹאשׁ כָּל חַטָּאת וְסִבַּת כָּל גְּנוּת ... וְהִשִּׁיאָם הַיֵּצֶר לְהַנִּיחַ יִשּׁוּב עוֹלַם הַצָּלָתָם...
It is well known that the overpowering of lust over the understanding is the beginning of all sin, ... Then the evil inclination enticed them to abandon cultivating the world of their salvation.
הציביליזציה מגדילה את העולם ומקטינה את האדם, כי היא מפנה את המבט החוצה, ופנימיות האדם עצמה הולכת ומצטמצמת, הולכת ומדלדלת.
אולי תפתח דריסת רגל־אדם על הירח אופקים חדשים להתפתחות האנושות; אולי זוהי התחלה לכיבוש כוכבים נוספים, ויימצאו כוכבים בעלי אטמוספרה המאפשרת לאדם לחיות עליהם; תיווסדנה עליהם ערים ומדינות, ותוכל האנושות
להתפשט בצורה בל תשוער כעת — — אבל האם יהיה האדם יותר מאושר אז? עד כה הביאו התגליות הגדולות ביותר כמעט יותר חורבן מאשר אושר. אלפרד נובל, ממציא הדינמיט, ראה בסוף ימיו איזה נשק איום הוא נתן בידי כוחות
ההרס שבאדם, וכדי לכפר על זה הקים קרן-פרסים לקידום האנושות בשלום, במדע ואמנות — פרסי־נובל. גילוי הפרדת גרעין־האטום נולד ליצירת פצצה-
האטום: המדינות האדירות אוגרות נשק נוקליארי המסוגל למחוק כל עקבות החיים מעל כדור הארץ. ניצול אנרגיית האטום לצרכי שלום מפגר בהרבה אחרי ניצולה בתעשיה המלחמתית.
בעומקה של כל ההתפתחות הציביליזטורית מונחת התפיסה כי כל האושר טמון באוצרות הטבע ובכוחות מחוץ לאדם, ושורש כל הרע והסבל שבעולם נעוץ גם-כי בחוץ: בצורת החיים, בארגון לקוי ובניצול בלתי־מספיק של אוצרות הטבע. אין כוונתנו כאן לשלול כל שיפור תנאי החיים החילוניים. ברצוננו רק להראות כי המביט החיצוני הזה בונה את העולם החיצוני על חשבון האדם עצמו.
כך מחפש המרקסיזם פתרון העיוות הסוציאלי במדינה קומוניסטית. הוא רואה שורש כל הרע בבעלות פרטית על „ההון היוצור”, כלומר המכונות והקרקע. המעביד, בעל המכונה או הקרקע, מנצל את הפועלים. העצה — הלאמת ההון היוצור. כשהמדינה תהיה הבעלים על כל המכונות וקרקעות, שוב לא יהיו מעמדות, כל האזרחים יהיו פקידי המדינה, והיא תחלק את הרווחים בצורה צודקת. - כהיום אנו עדים להגשמת התיאוריה זו ברוסיה הסובייטית, וידוע משטר זה לשימצה בדיכוי ורודנות, בשחיתות ושקר — והכל בהסוואה של „צדק סוציאלי”.
ואין פלא בדבר. שורש הרע אינו נעוץ בארגון לקוי של החברה או בסיבות אחרת מחוץ לאדם. שורש הרע נמצא בתוך האדם עצמו, וכל שיטה שאינה מתחשבת עם עובדה יסודית זו — סופה להיכשל! המרקסיזם החליף את הבעלים הפרטי על הון הייצור בבעלים הכללי — המדינה, אך בשורש הרע שבאדם לא נגע כלל, ולכן לא היתה כאן אלא התהפכות מצד אל צד: במקום שהבעלים הפרטי יעביד וינצל את הפועל, מנצלת ומדכאת מעתה הממשלה בשם המדינה את האזרח, ואולי בצורה עוד יותר אכזרית. הרי כל הרגשת העצמה וגאות־הבעלות שהתחלקה בעבר בין הרבה בעלי בתי־חרושת והשקעות, מתרכזת עתה בלבם של קומץ אנשים, הצמרת השלטת על אוכלוסיה עצומה! כל המהפכה הסוציאליסטית לא הפילה שער ארצה מכל הגאות ויצר־השליטון אשר בלב האדם, היא רק ריכוזה יצרם אלה קומץ אנשים!
הרי השאיפה הבלעדית לתקן עולם מבחוץ, מבלי להסיר את הרע שבפנים האדם — לא רק שאינה מתקנת הרע משרשו אלא היא עוד מחזקת את האדם עצמו.
— כל אדם מחפש חוויות גדולות מחוצה לו; הוא מקווה כי חויה גדולה תרומם אותו ותבטל הקטנוניות שבלבו. בידי הוה עובדה: הייתי פעם על הר גבוה מאוד. בעמדי על הפסגה ובהסתכלי בנוף העצום מסביב, הרים עטופי שלג מימי בראשית, מרחב מרחיב עין, אמרתי לעצמי: במעמד כזה בודאי יתבטלו בקרבי כל המדות הקטנטנות, כל הקפידות היום־יומיות — כל זה בודאי בטל מעתה ונפל ממני כנגד בלוי, ולא יחזור עוד ללבי, ומעתה אהגה רק בדברים גדולים ואמיתיים! ובו ברגע מששתי בעצמי עם אמנם השתני והייתי לאיש אחר — ונוכחתי לדעת, כי בפנימיותי לא השתנה מאומה, נשארתי אותו אדם קטן שהייתי; רק החויה הגדולה של נוף נהדר זה חיפתה לרגע על הקטנוניות שבלבי!
ב
ברצוננו עתה להראות תמונה אחרת של „נוראות האדם” — תמונה שיש בה כדי לעורר, במבט ראשונ, תדהמה. אנו מוצאים בחז״ל (פרקי דר׳ אליעזר, פ' לא, ילקוט שמעוני פ׳ וירא סי׳ צח, מובא ברש״י שמות ד, כח): ״השכים אברהם בבוקר (לעקדה) ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק וחבש את החמור — הוא החמור בן האתון שנבראה בין השמשות שנא' (בראשית כב, ג), וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו, והוא החמור שרכב עלאו משה בבואו למצרים שנא' (שמות ד׳, כ׳), ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור, והוא החמור שעתיד בו דוד לרכוב עליו שנא' (זכריה ט׳, ט׳) גילה מאוד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות".
לפני זמן לא רב לעג מרצה אחד באניברסיטת בר־אילן למאמר זה, באמרו: בערך: איך יתימך משיח לגאול את העולם המודרני בהופיעו בצורה כה בלתי־מודרנית, שיהיה על חמור? — לא עמדה למרצה זה השכלתו הגבוהה
להציץ קצת מבעד למליצה הנבואית או, לכה״פ, להבין שישנם כאן מעמקים!!
הרי מאמר חז״ל זה מצביע על דבר נפלא. כל בר-דת מבין, כי לא כיוונו חז״ל לומר שהחמור הזה עתיק-יומין ויאריך ימים ממעשה בראשית עד ביאת הגואל. הנפלא הוא, כי דווקא שלושה אלה רוכבים על החמור זה: אברהם אבינו, משה רבינו ומשיח צדקנו. והלא דבר הוא: אברהם אבינו שיסד את עם יהוה על אמונתו, משה רבינו שהוריד התורה מן השמים והגואל האחרון, והלה פשוט הוא: כוונת המאמר הוא לומר ששלושה אלה מדרגה אחת להם!
אברהם אבינו ע"ה „הקראי שמו ית' בפי כל בריה” (עי' בראשית כא, לז ורש"י שם, וכד, ז ורש"י שם), וכל באי עולם התקבצו בעמק שוה הוא עמק המלך והמליכוהו שם לנשיא אלהים עליהם (עי' בראשית יד, יז ורש"י שם).
למרע״ה נאמר: ״ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך, אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו" (שמות ז, א–ב). מהיכן זכו שניהם לאוטוריטה מוחלטת כזאת על בני דורם, ועל מלכה של הממלכה האדירה ביותר בימיהם ההם? והמלך המשיח, כיצד הוא ימלוך על כל העולם כולו, העני ורוכב על חמור? כוצד נכנע העולם לאברה אבינו, עיך נכנע פרעה למשה רבינו,ועיך יכנע כל העולם כולו לפני המלך המשיח?
This is the donkey upon which Moses rode when he came to Egypt, as it is said (Exodus 4:20): ‘And Moses took his wife and his sons and mounted them upon the donkey.’
And this is the donkey upon which David is destined to ride, as it is said (Zechariah 9:9): ‘Rejoice greatly, daughter of Zion; shout, daughter of Jerusalem—behold, your king comes to you, righteous and victorious, humble and riding upon a donkey, upon a colt, the foal of a she-donkey.’”
That lecturer’s advanced education did not suffice to allow him even a brief glance beyond the prophetic metaphor—or at the very least, to grasp that profound depths are at stake here!
„מאן מלכי — רבנן”, אמרו חז״ל (גיטין סב, א), כלומר: במדת-מה אופייני הוא לכל תלמיד חכם אמיתי שניכרת בו מלכותיות. כאשר ר׳ יהודה הלוי מתאר ב״כוזרי״ מהותו של חסיד תורני, הוא אומר: „החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים, מנהיגם ההנהגה הגופיית, כמו שנאמר, "ומושל ברוחו מלוכד עיר", והוא המוכן לממשלה, כי אליו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו״… (כוזרי ג, ה). דוגמאות לכך אנו מוצאים בתקופות רבות, כיצד גדולי עולם נכנעים לפני גדול אמיתי מישראל, ונביא בזה אחדות:
יונה הנביא ברח תרשישה וסירב ללכת לנינוה להביא אליה בשורת הנבואה. הוא ידע כי אומות העולם קרובים לתשובה ויקבלו תוכחתו, ויהיה מזה קתרוג על ישראל (ילקוט שמעוני על יונה א׳). ואכן, כאשר הוכרח לבסוף ללכת לנינוה, עשו תשובה גדולה. כיצד העלה יונה על דעתו כי אומות העולם קרובים לתשובה? נצייר־נא לעצמנו שהיום יבוא נביא יהוה למוסקבה ויוכיח אנשי הקרמלין לחזור בתשובה — היוכל להעלות על דעתו, כי לדבריו תהיה השפעה? — אין זאת כי אם סודו של נביא יהוה היודע בלי שום ספקות כי עיר גדולה תכנע לתוכחתו!
כאשר אלכסנדר מוקדון ראה את שמעון הצדיק, "ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי״ (יומא סט, א, מגילת תענית פ״ט). — תלמיד רבינו הקדוש היה אנטונינוס קיסר רומא, ובא אליו כל יום ללמוד אצלו תורה (עיין ע״ז י, ב); הוא שאמר: „ידענא דזוטא דאית בכו מחיה מתים” (שם), הקטן שבתנאים מחיה מתים.
— מה נפלא לקרוא את ויכות הרמב״ן לפני מלך ספרד וגדולי המלכות. איך הגין על אמונת התורה בלי שום פחד, ומה שכתב בהקדמתו לפירושו על התורה — „והאל אשר ממנו לבדו אירא יצילני מיום עברה” — הוא הפגין למעשה בויכוח זו.
— הגר״א נכלא פעם על מאמציר, יחד עם ראשי הקהל בוילנא, להציל צעיר מצפרני השמד. משהוכנס לבית המשפט הנכרי, כשהוא מעוטף בטלית ותפילין כדרכו תמיד, הרי למראה פניו המאירים נהפכו האויבים לאוהבים; השופטים קיבלו אותו בסבר פנים יפות, ותוך שעות אחדות שוחרר מכלואו (בצלאל לנדאו, הגאון החסיד מוילנא, עמ׳ רנא בשם ספר „רוח אליהו” מר מ״א בלוך, בשם הגר״א קוטלר).
These are people who rule over matter and nature with a degree of mastery such as no other human being has ever attained (see Gevurot Hashem by the Maharal, ch. 29). This mastery is not technical domination but human exaltation—the elevation of a person whose spiritual powers are wondrously refined, whose comprehension is vast, whose actions embrace the breadth of the world, and who is a king in his very essence, without any external trappings of royalty.
סוד גדולתם של גדולי תורה הוא השליטה המוחלטת על עצמם, וככל אשר אדם זוכה לשלוט על עצמו, יותר מתגלות בו כוחות נשמתו, ומאירים גם עיניו הרואים לראות את האמת ולהרגיש מה חובתם בעולמם.
ד
המסע על פני התקופות בא להדגיש במדת־מה את הכח הנפשי הכביר האצור באדם כאשר הוא מתקן עצמו ע״י התורה, והאור הבוקע מתוך לבו גדול עד כדי כך שירגישו בו גויים, אויבים — וייהפכו לאוהבים. אולם כל הדוגמאות אלו עדיין הן „מלכות” בזעיר אנפין לעומת שלושה אלה: אברהם אבינו, משה רבינו ומשיח צדקנו אשר לשלשתם נודעת השפעה על העולם מן הקצה אל הקצה.
באלהים — כל בני אדם מאמינים. בגדלות האדם — לא כולם מאמינים. שהאדם יכול להתמודד לכך שיגיע ליחס חי עם בוראו, ולא עוד אלא שבוראו יתגלה לפניו וידבר אליו, ושהאדם יכול להתהלך לפני אלקים בארץ חיים, וישב עולם לפני אלקים (תהלים סא, ח) — זאת היא אמונתנו.
והנה העולם הגיע למשבר ולא נראה איך ייחלץ ממנו. בארצנו הקדוש ראינו נסים גלויים וחסד אל עלינו כל יום, אך שלום — ממנו והלאה. וגם היום אמונתנו שלימה, שאין צורך אלא באדם אחד, נשמה גדולה אחת, שיופיע ויגלה לנו כל עצמת כה האדם הגדול. כל האנושות מחכה רק לחזות אדם ונוראותיו, לא הנוראות שהוא מחולל בחוץ — אלה לא הצילו את האנושות! — כי אם
גדולה שלנו בעבודה לאלקינו. נוראות האדם הן בפנימיותו —
הבה נגלה אורן במעשינו!
let us reveal its light through our deeds. (page 94)


