Rabbi Shlomo Wolbe and The Wonder of Being Human

Parshat Vaera - The enslaved Israelites are incapable of hearing Moses' message because of "shortness of spirit" "Kotzer ruach". We use this as an opportunity to study a teaching from Rav Shlomo Wolbe called "The Wonder of Being Human" נוראות האדם

Don't miss an episode! Subscribe to the Madlik podcast:
Spotify | Apple Podcasts | YouTube
Link to Substack post: here

שמות ו׳:ט׳

(ט) וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ {פ}

Exodus 6:9

(9) But when Moses told this to the Israelites, they would not listen to Moses, their spirits crushed by cruel bondage.

רש"י על שמות ו׳:ט׳

(א)ולא שמעו אל משה. לֹא קִבְּלוּ תַנְחוּמִין: (ב)מקצר רוח. כָּל מִי שֶׁהוּא מֵצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ:

Rashi on Exodus 6:9

(1) ולא שמעו אל משה BUT THEY HEARKENED NOT TO MOSES — they did not accept his words of comfort. (2) מקצר רוח THROUGH ANGUISH (lit. shortness) OF SPIRIT — If one is in anguish his breath comes in short gasps and he cannot draw long breaths.

רמב"ן על שמות ו׳:ט׳

(א)מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה לֹא בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ בַּה׳ וּבִנְבִיאוֹ, רַק שֶׁלֹּא הִטּוּ אֹזֶן לִדְבָרָיו מִקֹּצֶר רוּחַ, כְּאָדָם שֶׁתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמָלוֹ, וְלֹא יִרְצֶה לִחְיוֹת רֶגַע בְּצַעֲרוֹ, מִדַּעְתּוֹ שֶׁיִּרְוַח לוֹ אַחֲרֵי כֵן, וְקֹצֶר הָרוּחַ הוּא פַּחְדָּם שֶׁלֹּא יַהַרְגֵם פַּרְעֹה בַּחֶרֶב כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ שׁוֹטְרֵיהֶם אֶל מֹשֶׁה, וַעֲבוֹדָה קָשָׁה, הוּא הַדֹּחַק שֶׁהָיוּ הַנּוֹגְשִׂים אָצִים בָּהֶם וְלֹא יִתְּנוּם לִשְׁמֹעַ דָּבָר וְלַחְשֹׁב בּוֹ:

Ramban on Exodus 6:9

(1) BUT THEY HEARKENED NOT UNTO MOSES FOR IMPATIENCE OF SPIRIT, AND FOR CRUEL BONDAGE. It was not because they did not believe in G-d and in His prophet [that they hearkened not]. Rather, they paid no attention to his words because of impatience of spirit, as a person whose soul is grieved on account of his misery and who does not want to live another moment in his suffering even though he knows that he will be relieved later. The “impatience of spirit” was their fear that Pharaoh would put them to death, as their officers said to Moses, and the “cruel bondage” was the pressure, for the taskmasters pressed upon them and hurried them [in their daily task], which gave them no chance to hear anything and consider it.

קאסוטו על שמות ו׳:ט׳

(א) משה עשה כפי מה שנצטווה: וידבר משה כן, כפי הדברים אשר שם ה׳ בפיו, אל בני ישראל, אבל בני ישראל, אף על פי שהאמינו לו ושמעו בקולו כשהביא להם את הבשורה הראשונה, הפעם לא היטו אוזן ולא שמעו אל משה. אחר האכזבה שנתאכזבו מפני כשלונו של הנסיון הראשון, ואחר החמרת עבודתם, היו מדוכאים ומיואשים, ולא מצאו תנחומים במה שהגיד להם משה בשם ה׳, מקצר רוח ומעבודה קשה, מפני שקצרה נפשם (קוצר רוח הוא ביטוי עברי וגם אוגריתי להורות על מצב מדוכא) ומפני שעבודתם נעשתה עוד קשה יותר משהיתה.

Cassuto on Exodus 6:9

Moses did as he was enjoined: And Moses spoke so according

to the words that the Lord put in his mouth - to the children

of lsrael; but although the Israelites had believed him and hearkened

to his voice when he brought them the first tidings, this time they

did not give ear: but they did not hearken unto Moses. After their

disappointment at the failure of the initial attempt to liberate

them, followed by the intensification of the bondage, they were

disheartened and despondent, and they found no consolation in

what Moses told them in the name of the Lord, because of dejection

[literally, 'shortness] of spirit and hard work - because they were

dispirited (am qöşer rūah ['shortness of spirit] is a Hebrew

and also Ugaritic idiom signifying a state of depression) and their

work had been made even harder than before.

6:9. shortness of spirit. "Shortness of spirit/breath (rúah)" connotes despair or impatience (see Childs 1974: 110), or perhaps simple fatigue (Rashi). The idiom is paralleled in Num 21:4; Judg 10:16; 16:16; Mic 2:7; Job 21:4 and, in Ugaritic, KTU 1.1.vi.34, 47; 21.i.8, 14, 23, 31 (Cassuto 1967: 82; Haak 1982). See Exodus 1-18, The Anchor Bible, WILLIAM H. C. PROPP

Rabbi Shlomo Wolbe Wikipedia page: https://en.wikipedia.org/wiki/Shlomo_Wolbe

נוראות ה"אדם"
The Wonder of Man in Ben sheshet le-Asor Between the Sixth and the Tenth 1975 pp 89 94 Full Text and Translation here.

וענין זה הוא מעיקרי אמונתנו .אילו היו שואלים אותי
מהו ה״אני מאמין״ שלי, הייתי אומר : אני מאמין
,בגדלותו של האדם !אני מאמין שהאדם כל כך גדול
שהוא יכול לעמוד לפני בוראו ,לשמוע אותו מדבר אליו
!הרי נבואה!— ולדבר אל בוראו — הרי תפלה —
וגדולתו של עם ישראל הגיעה עד כדי עמוד כל העם
לפני הר סיני ושמו ע עשרת הדברות מפי אלקות
,בנבואה. ומתוך גדולתו זאת הוא יכול לתקן עצמו
!סביבתו והעולם כולו

This matter is one of the foundations of our faith. If I were asked what my personal ‘credo’ (lit. "Ani Ma'Amin") is, I would answer: I believe in the greatness of the human being! I believe that the human being is so great that he can stand before his Creator, hear Him speak to him—that is prophecy—and speak to his Creator—that is prayer. The greatness of the people of Israel reached its summit when the entire nation stood at Mount Sinai and heard the Ten Commandments from the mouth of God in prophecy. And from this greatness, the human being can repair himself, his surroundings, and the entire world.

— באלקים — כל בני אדם מאמינים .בגדלות האדם
לא כולם מאמינים .שהאדם יכול להתמודד לכך שיגיע
ליחס חי עם בוראו ,ולא עוד אלא שבוראו יתגלה לפניו
וידבר אליו ,ושהאדם יכול להתהלך לפני אלקים בארץ
.חיים — זאת היא אמונתנו

In God—all people believe. In the greatness of the human being—not all believe. That a human being can attain a living relationship with his Creator, and not only that, but that the Creator will reveal Himself to him and speak with him; that a human being can walk before God in the land of the living—this is our faith.

,סופוקלס היווני מתאר בשיר אחד גדולתו של האדם
וכך הוא אומר :״הרבה נוראות יש ,אך הנורא שבכולם
,הוא האדם!״ הוא מתאר איך האדם מייבש ביצות
מספח מים ליבשה ,מפריח שממות ,הולך אחרי מחרשו
.בגשם וסערה ,שנה אחר שנה וכו

Sophocles the Greek describes, in a single poem, the greatness of the human being, declaring: “Many things are awe-inspiring, but the most awe-inspiring of them all is the human being.” He portrays the human capacity to drain swamps, join sea to land, make deserts bloom, and follow the plow through rain and storm, year after year.

בימים אלה אנו יכולים להוסיף על התיאור זה עוד דבר
גדול :שהאדם מהין — לטוס אל הירח .כי אם אמנם
— אלה הן נוראותיו של האדם שסופוקלס מתאר
הטיסה אל הירח היא נוראות נוראותיו .ואין די להתפעל
מאומץ רוחם של המתכננים והמבצעים גם יחד .מאורע
זה מעורר למחשבה מחודשת על הנושא הישן של
גדולת האדם , ונשאל את עצמנו :האם ״האדם ״ מיצה
במבצע כגון זה וכדומה לו את כל אשר בכוחו לבנין
?העולם

In our own days we can add yet another great deed to this description: the human being dares—to fly to the moon. If these are indeed the awe-inspiring powers of humanity described by Sophocles, then the flight to the moon stands among the most awe-inspiring of them. Yet it is not enough merely to marvel at the courage of the planners and executors. This event calls for renewed reflection on the old question of human greatness: has humanity, through such achievements, exhausted all that lies within its power for building the world?

וכל אשר נוסף העולם יישוב , נוסף שכלם חורבן. עד
אשר חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה ... עושים
— בטניהם אלוקים ,ותורתם — מלבושיהם , ומוסרם
חיזוק משכניהם״ .כלומר: העולם מתפתח ,אנו מרבים
לנצל אוצרות הטבע לנוחיות החיים ,וכל זה על חשבןו
.האדם עצמו
,הציביליזציה מגדילה את העולם ומקטינה את האדם
כי היא מפנה את המבט החוצה ,ופנימיות האדם עצמה
.הולכת ומצטמצמת, הולכת ומדלדלת
אולי תפתח דריסת רגל־אדם על הירח אופקים חדשים
להתפתחות האנושות ; אולי זוהי התחלה לכיבוש
כוכבים נוספים, ויימצאו כוכבים בעלי אטמוספרה
המאפשרת לאדם לחיות עליהם ; תיווסדנה עליהם
ערים ומדינות , ותוכל האנושות להתפשט בצורה בל
תשוער כעת — — אבל האם יהיה האדם יותר מאושר
?אז

And everything added to the ‘settling of the world’ adds only complete destruction—until people come to regard the evil of their way as though it were good: “They make their bellies into gods; their Torah is their clothing, and their morality—the fortifying of their dwellings.” That is to say: the world develops; we increasingly exploit the treasures of nature for the comfort of life—and all of this comes at the expense of the human being himself. Civilization enlarges the world and diminishes the human being, for it turns our gaze outward, while the human inner life steadily contracts and grows impoverished.

Perhaps a human foothold on the moon will open new horizons for humanity’s development. Perhaps this is the beginning of the conquest of additional worlds; perhaps worlds will be found with atmospheres that can sustain human life. Cities and states may
yet be founded there, and humanity may spread in ways that cannot yet be imagined—but will the human being be happier then?

בעומקה של כל ההתפתחות הציביליזטורית מונחת
התפיסה כי כל האושר טמןו באוצרות הטבע ובכוחות
מחוץ לאדם, ושורש כל הרע והסבל שבעולם נעוץ גם-
כי בחוץ: בצורת החיים , בארגון לקוי ובניצול בלתי־
מספיק של אוצרות הטבע .אין כוונתנו כאן לשלול כל
שיפור תנאי החיים החילוניים .ברצוננו רק להראות כי
המביט החיצוני הזה בונה את העולם החיצוני על
.חשבון האדם עצמו

At the heart of the entire civilizational project lies an assumption: that all happiness is found in nature’s resources and in forces outside the human being, and that the root of all evil and suffering likewise lies outside—in our way of life, in faulty social organization, and in the insufficient exploitation of nature’s treasures. Our intention here is not to deny the value of improving secular living conditions, but to show that this outward gaze builds up the external world at the expense of the human being himself.

בידי הוה עובדה :הייתי פעם על הר גבוה מאוד .בעמדי
על הפסגה ובהסתכלי בנוף העצום מסביב, הרים
עטופי שלג מימי בראשית ,מרחב מרחיב עין ,אמרתי
לעצמי :במעמד כזה בודאי יתבטלו בקרבי כל המדות
הקטנטנות ...ובו ברגע נוכחתי לדעת ,כי בפנימיותי לא
השתנה מאומה ;רק החויה הגדולה חיפתה לרגע על
!הקטנוניות שבלבי

I can testify from experience: once I stood atop a very high mountain. Surrounded by ancient snow-covered peaks and a vast, eye-expanding horizon, I believed that all my small traits would vanish. But I soon realized that inwardly nothing had changed—only the grand landscape had momentarily concealed the pettiness within.

הוא הוא האדם: אם יעלה לשמים שיאו, וראשו לעב
,יגיע בחויה חיצונית — תמיד הוא נשאר אותו האדם
בעל אותן המידות והיצרים , ואיה תיקון האדם, ואיה
?תיקון העולם

He is still the human being: even if his peak ascends to the heavens, even if his head reaches the clouds through some outward experience—he remains the same human being, with the same traits and impulses. So where is the repair of the human being, and where is the repair of the world?

אולם ,די בנוראות כח האדם לכל אחד ואחד — נגלה
,נא כל אחד ואחד מאתנו אוצרות החסד שבלבותינו
ולהט האמונה ,וניתלץ חושים להגדיל מעשים, כל אחד
במקומו ובסביבתו , כי הרי „עלינו לשביך לאדון הכל
לתת גדולה ליוצר בראשית” — גדולה של מי? ה׳ ית׳
גדול גם בלעדינו ,אך עלינו לתת גדולה שלנו בעבודה
לאלקינו .נוראות האדם הן בפנימיותו — הבה נגלה
!אורן במעשינו

Yet the awe-inspiring power of the human being is not reserved for one alone. For each and every one of us: let us uncover the treasures of kindness in our hearts, the flame of faith, and marshal our faculties to magnify our deeds—each in his own place and surroundings. For it is upon us “to ascribe greatness to the Master of all, to give greatness to the Creator of the beginning.” Greatness of whom? He, blessed be He, is great even without us; but it is upon us to give our own greatness in service of our God. The awe-inspiring power of the human being lies in his inner life—let us reveal its light through our deeds!

Geoffrey Stern

Part of Collections

Madlik Disruptive Torah