Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareוַתָּשַׁר מִרְיָם אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
אָז יָשִׁיר יְהוֹשֻׁעַ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
וַתָּשַׁר חַנָּה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
וַיְדַבֵּר דָּוִד אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה
Between Egypt, Canaan, and Mesopotamia
The myth of Osiris and Seth is a foundational narrative that explores the eternal struggle between order (Ma'at) and chaos (Isfet). The story begins with Osiris, the benevolent first king who brought civilization and agriculture to Egypt, representing fertility and the ideal of just kingship. Driven by jealousy, his brother Seth, the god of storms and the harsh desert, murdered and dismembered him, scattering his remains across the land to claim the throne. This act of betrayal was countered by Isis, Osiris's devoted wife and a powerful magician, who gathered his pieces to perform the first mummification, briefly resurrecting him to conceive their son, Horus. Osiris subsequently descended to rule as the Lord of the Underworld and judge of the dead, providing a spiritual template for the afterlife and the hope of resurrection for all. Ultimately, Horus defeated Seth in a series of battles to reclaim the crown, embodying the triumph of the legitimate heir and the restoration of harmony in both the natural and political worlds.
The Canaanite conflict between Baal and Yam, found in the Baal Cycle tablets from ancient Ugarit, serves as a "Chaoskampf" (struggle against chaos) myth that explains the balance of nature and divine kingship. Baal-Hadad, the god of storms, rain, and fertility, represents the life-giving forces of the sky and the legitimate provider for humanity through agriculture. His rival Yam (literally "Sea"), also called Judge Nahar ("River"), embodies the untamed, destructive power of the primordial sea and chaotic flooding. The high god El grants kingship to Yam, who becomes a tyrant, demanding the other gods surrender Baal to him as a slave. Baal refuses to submit and, armed with two magical clubs—Yagrush ("Driver") and Ayamur ("Chaser")—forged by the craftsman god Kothar-wa-Khasis, he strikes Yam between the eyes and defeats him. This victory represents the triumph of the predictable agricultural cycle (rain) over the erratic dangers of the sea and floods. Spiritually, it mirrors the restoration of order after chaos, establishing Baal as the "Prince, Lord of the Earth" who sustains life by providing rain from his newly built palace.
In the Babylonian creation epic, the Enuma Elish, the conflict between Marduk and Tiamat serves as the definitive myth of cosmic reorganization and the transition from primordial nature to civilized order.
Tiamat: The mother of the gods and the personification of the saltwater ocean, she initially represents the womb of creation but transforms into a monstrous, vengeful dragon of chaos after the younger gods murder her consort, Apsu.
Marduk: The city-god of Babylon and a champion of the younger generation, he represents justice, wind, and the sun. He is a figure of supreme authority who demands absolute kingship in exchange for defending the gods.
The Conflict and Meaning
When Tiamat raises an army of demons to destroy the gods, Marduk confronts her alone. He captures her in a net of winds and, when she opens her mouth to swallow him, drives a "mighty wind" down her throat to distend her body before piercing her heart with an arrow. In a profound act of cosmic architecture, Marduk splits Tiamat’s corpse in two: from one half he fashions the heavens, and from the other, the earth.
In Mesopotamian life, this myth provided a theological justification for the supremacy of Babylon and its king. Spiritually, it moved the universe away from a state of terrifying, unpredictable watery chaos toward a structured world where time, stars, and laws were fixed by a divine sovereign. It reinforced the idea that civilization is a hard-won victory over the raw forces of nature, requiring constant maintenance through ritual and governance.
The Hyksos and Seth/Baal-Zephon
In 2011, Christiane Zivie-Coche credited Amenhotep II with the introduction of Baal and other West Semitic deities into “the established pantheon.”29 “Particularly important,” she asserted, “is the introduction of a series of Near Eastern deities into the established pantheon at the beginning of the New Kingdom, under the reign of Amenhotep II.”30 She added the insight that the “principal function” of these deities “was providing protection.”31 In other words, she said, they were worshipped particularly for personal and national security, especially as “protectors of the king.”32 Morenz anticipated Zivie-Coche, specifying that these Syrian deities were especially connected to the Egyptian kings. According to Morenz, Pharaoh’s conquest of the peoples in these deities’ domains enabled the Egyptian king to absorb these gods’ martial power into the Egyptian pantheon for his brandishing in future battles.33"
Enthronement Genre
Whats the Hebrew Hidush?
occurs in its narration of Anat’s murderous rampage against human warriors. The Song of the Sea declares not only that Yhwh acts in real human time and space, but that Yhwh takes action on behalf of God’s people against the human powers of oppression. The God of scripture does not merely move to solidify the status quo, which privileges the powerful and sanctifies injustice for the benefit of the few. This was the principal goal and function of ancient myths. They gave ideological support for the power structures as they existed. The official theologies thus blessed and ratified the status quo. The Song of the Sea is radically different. Yhwh intercedes, creates, and guides a people who were the opposite of connected and prosperous. In fact, the exaltation of Yhwh in the Song of the Sea implies both a new status for and exaltation of God’s people (Mann 1977: 129)....
The ties between the Song of the Sea and the Baal Cycle serve as a missional model for God’s twenty-first century people. The deep narratives about the security of the created world as well as the deep fear of death remain part of the human condition. Twenty-first century people may no longer fear gods such as Yamm, but the destructive anti-creational forces personified by Yamm still abide. We moderns fear asteroid strikes, zombie viruses, pandemics, and the threat of catastrophic flooding caused by global warning. We can add to these manmade threats of nuclear devices, electromagnetic pulse weapons, autonomous AI, and totalitarian governments. Of course, the fear of death has never receded from humanity. Moreover, in the twenty-first century, we find the emerging bio-tech field striving to achieve goals of extending human longevity to unprecedented lengths. These observations demonstrate that the core message of the Song of the Sea remains timely. Wise interpreters of scripture will recognize how the Song’s modeling of direct engagement with the late Bronze Age cultural milieu heightened the power of its poetic retelling of Yhwh’s foundational acts on behalf of God’s people. There remains the need to craft compelling retellings of the Gospel in light of the worldviews of the twenty-first century.6"
The Question of Verse and Metre
אז ישיר משה: קצת מן החוקרים בדורנו (De Wette, Nachtigall ואחרים) עשו השירה הזאת מאוחרת בזמן הרבה למשה, ותחלה אמרו כי לא יתכן שיחברֶהָ פתאום באותו שעה, וזה (גם אם נאמר כי משה מלבו אמרה להודות ליהוה על התשועה הגדולה שעשה לעמו) לא יקשה עלינו כלל, אחרי שאין השירה הזאת (וכן כל שירי המקרא) אסורה בכבלי המשקל והחרוז, אלא כולה דבור חפשי, אשר לכל אשר יהיה שמה רוח המשורר והֶמית נפשו ללכך ילך, וכאשר מצאנו יעקב ומשה בעת מותם אמרו ברכותם, וכן דוד אמר כמה מזמורים בהיות רוחו מטורפת בברחו מפני שאול ואבשלום. ועוד הקשו ממה שנזכר בשירה בית המקדש (תביאמו ותטעמו וגו'), והם לא ראו כי מחשבת משה בהוציאו את העם ממצרים היה בלא ספק שייראו את יהוה ויעשו לו מקדש; גם הקשו איך יתכן כי בשעה קלה ילמדו כל ישראל את השירה הזאת עד שיוכלו לשורר אותה, וזה אמת; אמנם כבר נחלקו רז"ל (סוטה ט' ב') כיצד שרו על הים, ולבי אומר כי משה אמר אשירה ליהוה כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, וישראל ענו סוס ורוכבו רמה בים, משה אמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, וישראל ענו סוס ורוכבו רמה בים, וכן אחר כל פסוק ופסוק (ולפעמים אחר חצי פסוק) לא ענו ישראל אלא המלות האלה סוס ורוכבו רמה בים; ונקל היה לעם ללמוד ארבע תיבות הללו על פה; ודוגמא לזה מצאנו מזמור הודו ליהוה כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים קל"ו) מלות כי לעולם חסדו כפולות בכל פסוק ופסוק, וכן בשירת דבורה נ"ל כי העם היו עונים אחר כל פסוק ופסוק ברכו יהוה, וכן שירת דוד לפי מהדורא תנינא שהוא הנסח אשר בס' תהלים שנראה שנתקן לשורר בו בבהמ"ק אומר אני שהיו עונים אחר כל פסוק ופסוק: ארחמך יהוה חזקי, ומזה נמשך לשלשת השירות האלה מה שהן כתובות בצורה מיוחדת אריח ע"ג לבנה ולבנה ע"ג אריח, לזכר כי מתחלה נכתבו תחת כל פסוק ופסוק המלות שהיו עונים כגון
Early Piyut ποιητής and the Stylistic Elements
גִּבּוֹרִים לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ; דּוֹחִים אֶת הַגְּזֵרוֹת.
הָיוּ לָנוּ לְחוֹמָה; וּלְמַחְסֶה בְּיוֹם זַעַם.
זוֹעֲכִים אַף בְּלַחֲשָׁם; חֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם.
טֶרֶם קְרָאוּךָ עֲנִיתָם; יוֹדְעִים לַעְתֹּר וּלְרַצּוֹת.
כְּאָב רִחַמְתָּ לְמַעֲנָם; לֹא הֱשִׁיבוֹתָ פְּנֵיהֶם רֵיקָם.
מֵרֹב עֲוֹנֵינוּ אֲבַדְנוּם; נֶאֶסְפוּ מֶנּוּ בַּחֲטָאֵינוּ.
סָעוּ הֵמָּה לִמְנוּחוֹת; עָזְבוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת.
פַּסּוּ גוֹדְרֵי גָדֵר; צֻמְּתוּ מְשִׁיבֵי חֵמָה.
קָמִים בַּפֶּרֶץ אַיִן; רְאוּיִים לְרַצּוֹתְךָ אָפֵסוּ.
שׁוֹטַטְנוּ בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת; תְּרוּפָה לֹא מָצָאנוּ.
שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ בְּבֹשֶׁת פָּנֵינוּ; לְשַׁחֶרְךָ אֵל בְּעֵת צָרוֹתֵינוּ.
וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
אָז רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה, בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרֶת זֶה הַלַּיְלָה.
גֵר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֶלַק לוֹ לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, הִפְחַדְתָּ אֲרַמִּי בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה.
וַיָּשַׂר יִשְׂרָאֵל לְמַלְאָךְ וַיּוּכַל לוֹ לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
זֶרַע בְּכוֹרֵי פַתְרוֹס מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, חֵילָם לֹא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה, טִיסַת נְגִיד חֲרֹשֶׁת סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי, הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה, כָּרַע בֵּל וּמַצָּבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה, לְאִישׁ חֲמוּדוֹת נִגְלָה רָז חֲזוֹת לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
מִשְׁתַּכֵּר בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַג בּוֹ בַלַּיְלָה, נוֹשַׁע מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה, שִׂנְאָה נָטַר אֲגָגִי וְכָתַב סְפָרִים בַּלַּיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָ עָלָיו בְּנֶדֶד שְׁנַת לַיְלָה. פּוּרָה תִדְרוֹךְ לְשׁוֹמֵר מַה מִּלַיְלָה, צָרַח כַּשּׁוֹמֵר וְשָׂח אָתָא בֹקֶר וְגַם לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה, רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה, שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה[2]
הַבּוֹחֵן וּבוֹדֵק גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹת
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא בּוֹחֵן כְּלָיוֹת[3]
הַגּוֹאֵל מִמָּוֶת וּפוֹדֶה מִשַּׁחַת
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא גּוֹאֵל חָזָק[4]
הַדָּן יְחִידִי לְבָאֵי עוֹלָם
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא דַּיָּן אֱמֶת
הֶהָגוּי בְּאֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה[5]
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה
הַוַּדַּאי שְׁמוֹ כֵּן תְּהִלָּתוֹ
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא וְאֵין בִּלְתּוֹ
הַזּוֹכֵר לְמַזְכִּירָיו טוֹבוֹת זִכְרוֹנוֹת
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא זוֹכֵר הַבְּרִית
הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם
הַטּוֹב, וּמֵטִיב לָרָעִים וְלַטּוֹבִים
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא טוֹב לַכֹּל
הַיּוֹדֵע יֵצֶר כָּל יְצוּרִים[6]
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא יוֹצְרָם בַּבָּטֶן
הַכֹּל יָכוֹל וְכוֹלְלָם יָחַד
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא כֹּל יָכוֹל
הַלָּן בְּסֵתֶר בְּצֵל, שַׁדַּי[7]
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא
הַמַּמְלִיךְ מְלָכִים וְלוֹ הַמְּלוּכָה
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא מֶלֶךְ עוֹלָם
הַנּוֹהֵג בְּחַסְדּוֹ כָּל דּוֹר
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא נוֹצֵר חֶסֶד
הַסּוֹבֵל, וּמַעְלִים עַיִן מִסּוֹרְרִים
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא סוֹלֵחַ סֶלָה
הָעֶלְיוֹן, וְעֵינוֹ אֶל יְרֵאָיו
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא עוֹנֶה לָחַשׁ
הַפּוֹתֵחַ שַׁעַר לְדוֹפְקֵי בִתְשׁוּבָה
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא פְּתוּחָה יָדוֹ
הַצּוֹפֶה לָרָשָׁע וְחָפֵץ בְּהִצָּדְקוֹ
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא צַדִּיק וְיָשָׁר[2]
הַקְּצַר בְּזַעַם וּמַאֲרִיךְ אַף
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא קָשֶׁה לִכְעֹס
הָרַחוּם וּמַקְדִּים רַחֲמִים לְרֹגֶז[8]
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא רַךְ לִרְצוֹת
הַשָּׁוֶה וּמַשְׁוֶה קָטֹן וְגָדוֹל
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא שׁוֹפֵט צֶדֶק
הַתָּם וּמִתַּמֵּם עִם תְּמִימִים
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא תָּמִים פָּעֳלוֹ[9]
וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָבַת.
נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יֻשְׁבַּת.
שְׁבוּ נוּחוּ בְּיוֹם שַׁבָּת:
וְאוֹת יֶשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי.
נְטַע שׂוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי.
שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי:
וְגַם בָּבֶל (נ"א: אֱדוֹם) אֲשֶׁר גָּבְרָה.
נְתוֹץ צָרַי בְּאַף וְעֶבְרָה.
שְׁמַע קוֹלִי בְּיוֹם אֶקְרָא:
הֲדַס שִׁטָּה בְּרוֹשׁ (נ"א: בְּרֹאשׁ) תִּדְהָר.
וְלַמַּזְהִיר וְלַנִּזְהָר.
שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר:
בְּמוֹג לֵבָב וּבִמְגִנָּה (נ"א: וּבַמְגִנָּה).
וְנַרְחִיב פֶּה וּנְמַלֶּאנָּה.
לְשׁוֹנֵנוּ לְךָ רִנָּה:
וְהִיא כֶתֶר לְרֹאשֶׁךָ.
נְצוֹר מִצְוַת קְדֹשֶׁךָ (נ"א: אֱלֹהֶיךָ)
שְׁמוֹר שַׁבָּת קָדְשֶׁךָ:
וכלל אומר יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר, מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים. הדבר האחד, כי רובי פיוטיו חידות ומשלים. ואזכיר מפיוטיו אחד, והוא "ליראי יקפיל, וחדשים יכפיל, ליום זה פור הפיל, ומציון ימלוך". יש מפרשים כי "ליראי" הוא ביו"ד, וענינו הוא המשיח יקפיל הארץ לפניו וחדשים יכפיל, שיכפול חדשי השנים וימהר ביאתו. ויש אומרים כי הוא בלא יו"ד, וענינו יעביר, כמלת "ראי דרכך בגי" (ירמיהו ב, כג). "וחדשים יכפיל", יסתיר. והם העצבים החדשים מקרוב באו.
And a general rule I will state — there are in the poems of Rabbi Eliezer haKalir, may he rest in glory, four difficulties. The first thing is that most of his poems are riddles and allegories. And I will use one of his poems as an example — and it is: לראי יקפיל, וחדשים יכפיל, ליום זה פור הפיל, ומציון ימלוך Some interpret that the first word has a yod (ליראי) which would refer to the Messiah — before whom He will fold (יקפיל) the earth. וחדשים יכפיל would mean that He would halve the months of the year and speed his coming. But some say that it is without a yod (לראי), which means it is about taking away — as in "See (ראי) your way in the valley" (Jeremiah 2:23). וחדשים יכפיל — to remove. These are the new (חדשים) images that recently came.
והדבר השני, שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד. וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד, ואינימו לשון הקודש. וכן אמרו: "לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד" (עבודה זרה נח, ב). ומי הביאנו בצרה הזאת, להתפלל בלשונות נכריות? הלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית! ואף כי בעת התפילה. ולמה לא נלמד מן התפילה הקבועה, שהיא כולה דברי צחות בלשון הקודש? ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל?
And the second thing, is that his poems are mixed with Talmudic language. And it is known that there are many languages in the Talmud, not all of which are the Holy Tongue. And thus they said, the language of Scripture is itself and the language of Talmud is itself (Avodah Zarah 58b:4). And who brought upon us this stress, to pray in foreign languages? Didn't Nehemiah rebuke those speaking Ashdodian (Nehemiah 13:24)? All the more so praying in it! And why not learn from the set prayers, which are entirely written in pure words of the Holy Tongue? And why would we pray in the languages of Media and Persia and Christendom and Islam?
והדבר הרביעי, שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות; וחכמינו אמרו: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אם כן אין ראוי להתפלל אלא על דרך פשט, ולא על דרך שיש לו סוד, או הוא על דרך משל, או הוא כעניין שאין הלכה כמותו, או שיתפרש לעניינים רבים. הלא ידענו ממדרש שיר השירים שכל "שלמה" האמור שם הוא קודש, ועניינו – המלך שהשלום שלו. הנכון שיאמר אדם בתפילתו: "הושיעני המלך שלמה"?
And the fourth thing: all of his poems are full of midrash and aggadah, and our sages said "the scripture never loses its plain meaning" (Shabbat 63a:14). If so, one should pray in a simple manner, not in a mystical one, or an allegorical one, or in a way not in keeping with halakha, or in a way interpretable in many ways. Don't we know from the Midrash Shir haShirim that every "Solomon" is said to be the Holy One — "the king in whom is peace?" Is it correct for a person to say in his prayer, "Save me, King Solomon!?"
עֲבוֹדָה שֶׁלָּהֶן הִיא שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹמְרִין אֶת הַמִּקְדָּשׁ. וְיִהְיוּ מֵהֶן שׁוֹעֲרִין לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי הַמִּקְדָּשׁ וּלְהָגִיף דַּלְתוֹתָיו. וְיִהְיוּ מֵהֶן מְשׁוֹרְרִין לְשׁוֹרֵר עַל הַקָּרְבָּן בְּכָל יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ז) "וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יהוה אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם". אֵי זֶהוּ שֵׁרוּת שֶׁהוּא בְּשֵׁם יהוה הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה.
Their service was to guard the Temple. Among [the Levities], there were gate-keepers who would open the gates of the Temple and close its doors. And there were singers who would accompany the sacrifices with song each day. [The latter concept is derived from the exegesis of Deuteronomy 18:7]: "And he shall serve in the name of God, his Lord, as all of his Levite brethren." Which service involves [invoking] the name of God? I would say: song.
ניתוח ומסקנות8 ראשית, התבונן בסלידתו מריבוי תוארי החיוב ומאיסתו בהם. והתבונן כיצד הוא אומר במפורש על התארים שאילו היה הדבר תלוי בשכלינו בלבד, לא היינו אומרים אותם לעולם ולא היינו מדברים על דבר מהם. אך כיוון שהצורך לפנות אל בני האדם במה שיקנה להם תפיסה כלשהי, כפי שאמרו "דברה תורה כלשון בני אדם", הזקיק שיתואר להם יהוה בשלמויותיהם, הרי המרב מבחינתנו הוא שנעצור אצל אותן אמירות ולא נכנה אותו בהן אלא בשעת קריאתן בתורה בלבד. אך כיוון שבאו גם אנשי כנסת הגדולה, שהם נביאים, וסידרו את הזכרתן בתפילה, המרב מבחינתנו הוא שנאמר אותן בלבד.
9 אם כן תורף האמירה הזו היא שהוא אמר בפירוש שתפילתנו בהן מבוססת על שני הכרחים: האחד, שהן נאמרו בתורה; והשני, שהנביאים סידרו את התפילה בהן. אם כן לולא ההכרח הראשון לא היינו מזכירים אותן, ולולא ההכרח השני לא היינו מוציאים אותן ממקומן ולא היינו מתפללים בהן, ואילו אתה ממשיך בתארים?!
Consider, first, how repulsive and annoying the accumulation of all these positive attributes was to him; next, how he showed that, if we had only to follow our reason, we should never have composed these prayers, and we should not have uttered any of them. It has, however, become necessary to address men in words that should leave some idea in their minds, and, in accordance with the saying of our Sages, “The Torah speaks in the language of men,” the Creator has been described to us in terms of our own perfections; but we should not on that account have uttered any other than the three above-mentioned attributes, and we should not have used them as names of God except when meeting with them in reading the Law. Subsequently, the men of the Great Synagogue, who were prophets, introduced these expressions also into the prayer, but we should not on that account use [in our prayers] any other attributes of God. The principal lesson to be derived from this passage is that there are two reasons for our employing those phrases in our prayers: first, they occur in the Pentateuch; secondly, the Prophets introduced them into the prayer. Were it not for the first reason, we should never have uttered them; and were it not for the second reason, we should not have copied them from the Pentateuch to recite them in our prayers; how then could we approve of the use of those numerous attributes!
ויהיה א' משני הפיוטים עברי והא' ערבי או לעז יהיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים.
as is clarified in our words in the fourth chapter - but one of the two canticles is in Hebrew and one is in Arabic or vernacular; listening to the Hebrew and speaking it is more disgusting to the Torah due to the level of the language, as it is only right to use it for virtues. All the more so if they require to put into it a verse from the Torah or from the Song of Songs about that matter - as then, it goes from the division of the disgusting to the division of the forbidden and what is warned against.
אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד בֵּינוֹ וּבֵינִי
גַּם לְדַבֶּר בּוֹ דִּבְרֵי מְלָכִים.
דִּבְרֵי סְחוֹרָה אוֹ דִּבְרֵי צְרָכִים
אֶהְגֶּה בְּתוֹרַת אֵל וּתְחַכְּמֵנִי:
הִנֵּה לְדוֹר רִאשׁוֹן נָתַן קְדוֹשִׁי.
מוֹפֵת בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בַּשִּׁשִּׁי
כָּכָה בְּכָל שִׁשִּׁי יַכְפִּיל מְזוֹנִי:
בּוֹ לַעֲרֹךְ לֶחֶם פָּנִים לְפָנָיו.
עַל כֵּן לְהִתְעַנּוֹת עַל פִּי נְבוֹנָיו
אָסוּר, לְבַד מִיּוֹם כִּפּוּר עֲוֹנִי:
לֶחֶם וְיַיִן טוֹב בָּשָׂר וְדָגִים
מִתְאַבְּלִים בּוֹ הֵם אָחוֹר נְסוֹגִים
כִּי יוֹם שְׂמָחוֹת הוּא וִישַׂמְּחֵנִי:
עַל כֵּן אֲכַבֵּס בּוֹ לִבִּי בְּבוֹרִית
אֶתְפַּלֲלָה אֶל אֵל עַרְבִית וְשַׁחְרִית
מוּסַף וְגַם מִנְחָה כִּי יַעֲנֵנִי:
אֶעְרֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי
כִּי עֵינְךָ תִּרְאֶה כָל מַחְשְׁבוֹת לִבִּי
לַעְשׂוֹת וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי
אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשְׁמַת אֱלֹהַּ בִּי
R Israel Najara and the Intentional Use of Non-Jewish Tunes
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה