Kabbalah and Parashat Devarim
Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Share(א) אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃ (ב) אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ (ג) וַֽיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם׃ (ד) אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי׃ (ה) בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃ (ו) יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃ (ז) פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כׇּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ (ח) רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠הֹוָ֠ה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃ (ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃ (י) יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ (יא) יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ (יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃ (יג) הָב֣וּ לָ֠כֶ֠ם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃ (יד) וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃ (טו) וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃ (טז) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ׃ (יז) לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃ (יח) וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ (יט) וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כׇּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ (כ) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ (כא) רְ֠אֵ֠ה נָתַ֨ן יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת׃ (כב) וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃ (כג) וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃ (כד) וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ׃ (כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ (כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (כז) וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאׇהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהֹוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃ (כח) אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃ (כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַעַרְצ֥וּן וְלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם׃ (ל) יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם׃ (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכׇל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם׃ (לד) וַיִּשְׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃ (לה) אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ (לו) זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה׃ (לז) גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהֹוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃ (לח) יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ (לט) וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶ֠ם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיּוֹם֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִירָשֽׁוּהָ׃ (מ) וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃ (מא) וַֽתַּעֲנ֣וּ ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָ֘אנוּ֮ לַיהֹוָה֒ אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה׃ (מב) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃ (מג) וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י יְהֹוָ֔ה וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה׃ (מד) וַיֵּצֵ֨א הָאֱמֹרִ֜י הַיֹּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַֽיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד־חׇרְמָֽה׃ (מה) וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם׃ (מו) וַתֵּשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם׃ (א) וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֙רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סׇב אֶת־הַר־שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ {ס} (ב) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ (ג) רַב־לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה׃ (ד) וְאֶת־הָעָם֮ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵי־עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד׃ (ה) אַל־תִּתְגָּר֣וּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף־רָ֑גֶל כִּֽי־יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת־הַ֥ר שֵׂעִֽיר׃ (ו) אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם־מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם׃ (ז) כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת־הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה ׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר׃ (ח) וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר {ס} וַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב׃ (ט) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אַל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה׃ (י) הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים׃ (יא) רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים׃ (יב) וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֮ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְהֹוָ֖ה לָהֶֽם׃ (יג) עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת־נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל זָֽרֶד׃ (יד) וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כׇּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לָהֶֽם׃ (טו) וְגַ֤ם יַד־יְהֹוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם׃ (טז) וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כׇּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם׃ {ס} (יז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ (יח) אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת־גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת־עָֽר׃ (יט) וְקָרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל־תְּצֻרֵ֖ם וְאַל־תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּ֠ן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה׃ (כ) אֶֽרֶץ־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָֽעַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים׃ (כא) עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהֹוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּירָשֻׁ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃ (כב) כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (כג) וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּשְׁבִ֥ים בַּחֲצֵרִ֖ים עַד־עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִכַּפְתֹּ֔ר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם׃ (כד) ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֮ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ֠ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה׃ (כה) הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל־פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ׃ (כו) וָאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל־סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר׃ (כז) אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃ (כח) אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי׃ (כט) כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר־אֶֽעֱבֹר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ (ל) וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי־הִקְשָׁה֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת־לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {ס} (לא) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֙תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת־סִיחֹ֖ן וְאֶת־אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אַרְצֽוֹ׃ (לב) וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכׇל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה׃ (לג) וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת־בָּנָ֖ו וְאֶת־כׇּל־עַמּֽוֹ׃ (לד) וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כׇּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כׇּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד׃ (לה) רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ׃ (לו) מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֙חַל֙ וְעַד־הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ׃ (לז) רַ֛ק אֶל־אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כׇּל־יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ (א) וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכׇל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃ (ב) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֵלַי֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כׇּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃ (ג) וַיִּתֵּן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת־ע֥וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת־כׇּל־עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃ (ד) וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כׇּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כׇּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃ (ה) כׇּל־אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻרֹ֛ת חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃ (ו) וַנַּחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַחֲרֵם֙ כׇּל־עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃ (ז) וְכׇל־הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ׃ (ח) וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד־הַ֥ר חֶרְמֽוֹן׃ (ט) צִידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ־ל֖וֹ שְׂנִֽיר׃ (י) כֹּ֣ל ׀ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכׇל־הַגִּלְעָד֙ וְכׇל־הַבָּשָׁ֔ן עַד־סַלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן׃ (יא) כִּ֣י רַק־ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֮ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אׇרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רׇחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת־אִֽישׁ׃ (יב) וְאֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר־עַל־נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן וַחֲצִ֤י הַֽר־הַגִּלְעָד֙ וְעָרָ֔יו נָתַ֕תִּי לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִֽי׃ (יג) וְיֶ֨תֶר הַגִּלְעָ֤ד וְכׇל־הַבָּשָׁן֙ מַמְלֶ֣כֶת ע֔וֹג נָתַ֕תִּי לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה כֹּ֣ל חֶ֤בֶל הָֽאַרְגֹּב֙ לְכׇל־הַבָּשָׁ֔ן הַה֥וּא יִקָּרֵ֖א אֶ֥רֶץ רְפָאִֽים׃ (יד) יָאִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֗ה לָקַח֙ אֶת־כׇּל־חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב עַד־גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּֽעֲכָתִ֑י וַיִּקְרָא֩ אֹתָ֨ם עַל־שְׁמ֤וֹ אֶת־הַבָּשָׁן֙ חַוֺּ֣ת יָאִ֔יר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (טו) וּלְמָכִ֖יר נָתַ֥תִּי אֶת־הַגִּלְעָֽד׃ (טז) וְלָראוּבֵנִ֨י וְלַגָּדִ֜י נָתַ֤תִּי מִן־הַגִּלְעָד֙ וְעַד־נַ֣חַל אַרְנֹ֔ן תּ֥וֹךְ הַנַּ֖חַל וּגְבֻ֑ל וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ (יז) וְהָֽעֲרָבָ֖ה וְהַיַּרְדֵּ֣ן וּגְבֻ֑ל מִכִּנֶּ֗רֶת וְעַ֨ד יָ֤ם הָֽעֲרָבָה֙ יָ֣ם הַמֶּ֔לַח תַּ֛חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּ֖ה מִזְרָֽחָה׃ (יח) וָאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּ לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל כׇּל־בְּנֵי־חָֽיִל׃ (יט) רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֮ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם יֵֽשְׁבוּ֙ בְּעָ֣רֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃ (כ) עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְהֹוָ֥ה ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮ כָּכֶם֒ וְיָרְשׁ֣וּ גַם־הֵ֔ם אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃ (כא) וְאֶת־יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָרֹאֹ֗ת אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙ לְכׇל־הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה׃ (כב) לֹ֖א תִּֽירָא֑וּם כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם׃ {ס} (כג) וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהֹוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃
(1) These are the words that Moses addressed to all Israel on the other side of the Jordan.—Through the wilderness, in the Arabah near Suph, between Paran and Tophel, Laban, Hazeroth, and Di-zahab, (2) it is eleven days from Horeb to Kadesh-barnea by the Mount Seir route.*Through the wilderness … by the Mount Seir route This passage is unclear; cf. v. 19 and Num. 33.16–36. — (3) It was in the fortieth year, on the first day of the eleventh month, that Moses addressed the Israelites in accordance with the instructions that יהוה had given him for them, (4) after he had defeated Sihon king of the Amorites, who dwelt in Heshbon, and King Og of Bashan, who dwelt at Ashtaroth [and]*[and] Cf. Josh. 12.4; 13.12, 31. Edrei. (5) On the other side of the Jordan, in the land of Moab, Moses undertook to expound this Teaching. He said: (6) Our God יהוה spoke to us at Horeb, saying: You have stayed long enough at this mountain. (7) Start out and make your way to the hill country of the Amorites and to all their neighbors in the Arabah, the hill country, the Shephelah,*Shephelah Others “Lowland.” the Negeb, the seacoast, the land of the Canaanites,*land of the Canaanites I.e., Phoenicia. and the Lebanon, as far as the Great River, the river Euphrates. (8) See, I place the land at your disposal. Go, take possession of the land that יהוה swore to your fathers Abraham, Isaac, and Jacob, to assign to them and to their heirs after them. (9) Thereupon I said to you, “I cannot bear the burden of you by myself. (10) Your God יהוה has multiplied you until you are today as numerous as the stars in the sky.— (11) May יהוה, the God of your ancestors, increase your numbers a thousandfold, and bless you as promised.— (12) How can I bear unaided the trouble of you, and the burden, and the bickering! (13) Pick from each of your tribes candidates*candidates Lit. “participants whose involvement defines the depicted situation”; trad. “men.” See the Dictionary under ’ish. who are wise, discerning, and experienced, and I will appoint them as your heads.” (14) You answered me and said, “What you propose to do is good.” (15) So I took your tribal leaders, wise and experienced men,*wise and experienced men A statement of characterization, not an exclusion of women from tribal leadership (which is not treated explicitly in the Torah). See the Dictionary under ’ish. and appointed them heads over you: chiefs of thousands, chiefs of hundreds, chiefs of fifties, and chiefs of tens, and officials for your tribes. (16) I charged your magistrates at that time as follows, “Hear out your fellow Israelites, and decide justly between one party and the other—be it a fellow Israelite or a stranger. (17) You shall not be partial in judgment: hear out low and high alike. Fear neither party,*neither party Or “no human being.” for judgment is God’s. And any matter that is too difficult for you, you shall bring to me and I will hear it.” (18) Thus I instructed you, at that time, about the various things that you should do. (19) We set out from Horeb and traveled the great and terrible wilderness that you saw, along the road to the hill country of the Amorites, as our God יהוה had commanded us. When we reached Kadesh-barnea, (20) I said to you, “You have come to the hill country of the Amorites which our God יהוה is giving to us. (21) See, your God יהוה has placed the land at your disposal. Go up, take possession, as יהוה, the God of your fathers, promised you. Fear not and be not dismayed.” (22) Then all of you came to me and said, “Let us send agents*agents Lit. “participants whose involvement defines the (proposed) situation”; trad. “men.” See the Dictionary under ’ish; Agent. ahead to reconnoiter the land for us and bring back word on the route we shall follow and the cities we shall come to.” (23) I approved of the plan, and so I selected from among you twelve participants, one representative from each tribe. (24) They made for the hill country, came to the wadi Eshcol, and spied it out. (25) They took some of the fruit of the land with them and brought it down to us. And they gave us this report: “It is a good land that our God יהוה is giving to us.” (26) Yet you refused to go up, and flouted the command of your God יהוה. (27) You sulked*You sulked Precise meaning of Heb. watteragnu uncertain. in your tents and said, “It is out of hatred for us that יהוה brought us out of the land of Egypt, to hand us over to the Amorites to wipe us out. (28) What kind of place*What kind of place Lit. “Where.” are we going to? Our brothers have taken the heart out of us, saying, ‘We saw there a people stronger and taller than we, large cities with walls sky-high, and even Anakites.’” (29) I said to you, “Have no dread or fear of them. (30) None other than your God יהוה, who goes before you, will fight for you, just as [God] did for you in Egypt before your very eyes, (31) and in the wilderness, where you saw how your God יהוה carried you, as a householder*householder Typically, a man. Lit. “participant whose involvement defines the depicted situation”; trad. “man,” but not all men are householders. See the Dictionary under ’ish. carries his son,*as a householder carries his son This schematic comparison presupposes that a householder’s main responsibility is his corporate household’s continuity—represented by his heir. For God as householder, see Deut. 28.10 (and note); 30.3; Num. 12.7; Exod. 4.22; cf. Deut. 32.6. all the way that you traveled until you came to this place. (32) Yet for all that, you have no faith in your God יהוה, (33) who goes before you on your journeys—to scout the place where you are to encamp—in fire by night and in cloud by day, in order to guide you on the route you are to follow.” (34) יהוה heard your loud complaint and, becoming angry, vowed: (35) Not one of those involved, this evil generation, shall see the good land that I swore to give to your fathers— (36) none except Caleb son of Jephunneh; he shall see it, and to him and his descendants will I give the land on which he set foot, because he remained loyal to יהוה.— (37) Because of you יהוה was incensed with me too, saying: You shall not enter it either. (38) Joshua son of Nun, who attends you, he shall enter it. Imbue him with strength, for he shall allot it to Israel.— (39) Moreover, your little ones who you said would be carried off, your children who do not yet know good from bad, they shall enter it; to them will I give it and they shall possess it. (40) As for you, turn about and march into the wilderness by the way of the Sea of Reeds. (41) You replied to me, saying, “We stand guilty before יהוה. We will go up now and fight, just as our God יהוה commanded us.” And [the men among] you each girded yourselves with war gear and recklessly*recklessly Meaning of Heb. wattahinu uncertain. started for the hill country. (42) But יהוה said to me, “Warn them: Do not go up and do not fight, since I am not in your midst; else you will be routed by your enemies.” (43) I spoke to you, but you would not listen; you flouted יהוה’s command and willfully marched into the hill country. (44) Then the Amorites who lived in those hills came out against you like so many bees and chased you, and they crushed you at Hormah in Seir. (45) Again you wept before יהוה; but יהוה would not heed your cry or give ear to you. (46) Thus, after you had remained at Kadesh all that long time,*all that long time Lit. “many days, like the days that you remained.” (1) we marched back into the wilderness by the way of the Sea of Reeds, as יהוה had spoken to me, and skirted the hill country of Seir a long time. (2) Then יהוה said to me: (3) You have been skirting this hill country long enough; now turn north. (4) And charge the people as follows: You will be passing through the territory of your kin, the descendants of Esau, who live in Seir. Though they will be afraid of you, be very careful (5) not to provoke them. For I will not give you of their land so much as a foot can tread on; I have given the hill country of Seir as a possession to Esau. (6) *Or “You may obtain food from them to eat for money; and you may also procure water from them to drink for money.” What food you eat you shall obtain from them for money; even the water you drink you shall procure from them for money. (7) Indeed, your God יהוה has blessed you in all your undertakings. [God] has watched over your wanderings through this great wilderness; your God יהוה has been with you these past forty years: you have lacked nothing. (8) We then moved on, away from our kin, the descendants of Esau, who live in Seir, away from the road of the Arabah, away from Elath and Ezion-geber; and we marched on in the direction of the wilderness of Moab. (9) And יהוה said to me: Do not harass the Moabites or provoke them to war. For I will not give you any of their land as a possession; I have assigned Ar as a possession to the descendants of Lot.— (10) It was formerly inhabited by the Emim, a people great and numerous, and as tall as the Anakites. (11) Like the Anakites, they are counted as Rephaim; but the Moabites call them Emim. (12) Similarly, Seir was formerly inhabited by the Horites; but the descendants of Esau dispossessed them, wiping them out and settling in their place, just as Israel did in the land they were to possess, which יהוה had given to them.— (13) Up now! Cross the wadi Zered! So we crossed the wadi Zered. (14) The time that we spent in travel from Kadesh-barnea until we crossed the wadi Zered was thirty-eight years, until that whole generation of warriors had perished from the camp, as יהוה had sworn concerning them. (15) Indeed, the hand of יהוה struck them, to root them out from the camp until they were finished off. (16) When all the warriors among the people had died off, (17) יהוה spoke to me, saying: (18) You are now passing through the territory of Moab, through Ar. (19) You will then be close to the Ammonites; do not harass them or start a fight with them. For I will not give any part of the land of the Ammonites to you as a possession; I have assigned it as a possession to the descendants of Lot.— (20) It, too, is counted as Rephaim country. It was formerly inhabited by Rephaim, whom the Ammonites call Zamzummim, (21) a people great and numerous and as tall as the Anakites. יהוה wiped them out, so that [the Ammonites] dispossessed them and settled in their place, (22) as [God] did for the descendants of Esau who live in Seir, by wiping out the Horites before them, so that they dispossessed them and settled in their place, as is still the case.*as is still the case Lit. “until this day.” (23) So, too, with the Avvim who dwelt in villages in the vicinity of Gaza: the Caphtorim, who came from Crete,*Crete Heb. “Caphtor.” wiped them out and settled in their place.— (24) Up! Set out across the wadi Arnon! See, I give into your power Sihon the Amorite, king of Heshbon, and his land. Begin the occupation: engage him in battle. (25) This day I begin to put the dread and fear of you upon the peoples everywhere under heaven, so that they shall tremble and quake because of you whenever they hear you mentioned. (26) Then I sent messengers from the wilderness of Kedemoth to King Sihon of Heshbon with an offer of peace, as follows, (27) “Let me pass through your country. I will keep strictly to the highway, turning off neither to the right nor to the left. (28) What food I eat you will supply for money, and what water I drink you will furnish for money; just let me pass through*through Lit. “with my feet.” — (29) as the descendants of Esau who dwell in Seir did for me, and the Moabites who dwell in Ar—that I may cross the Jordan into the land that our God יהוה is giving us.” (30) But King Sihon of Heshbon refused to let us pass through, because יהוה had stiffened his will and hardened his heart in order to deliver him into your power—as is now the case. (31) And יהוה said to me: See, I begin by placing Sihon and his land at your disposal. Begin the occupation; take possession of his land. (32) Sihon with all his troops took the field against us at Jahaz, (33) and our God יהוה delivered him to us and we defeated him and his sons and all his troops. (34) At that time we captured all his towns, and we doomed*doomed I.e., placed under ḥerem, which meant the annihilation of the population. Cf. note at Num. 21.2; Josh. 6.24. every town—men, women, and children*men, women, and children (So NJPS.) Or “combatants, women, and other noncombatants.” Cf. Gen. 34.30; Num. 31.9–18. —leaving no survivor. (35) We retained as booty only the cattle and the spoil of the cities that we captured. (36) From Aroer on the edge of the Arnon valley, including the town*including the town Force of Heb. we-ha‘ir uncertain. in the valley itself, to Gilead, not a city was too mighty for us; our God יהוה delivered everything to us. (37) But you did not encroach upon the land of the Ammonites, all along the wadi Jabbok and the towns of the hill country, just as our God יהוה had commanded. (1) We made our way up the road toward Bashan, and King Og of Bashan with all his troops took the field against us at Edrei. (2) But יהוה said to me: Do not fear him, for I am delivering him and all his troops and his country into your power, and you will do to him as you did to Sihon king of the Amorites, who lived in Heshbon. (3) So our God יהוה also delivered into our power King Og of Bashan, with all his troops, and we dealt them such a blow that no survivor was left. (4) At that time we captured all his towns; there was not a town that we did not take from them: sixty towns, the whole district of Argob, the kingdom of Og in Bashan— (5) all those towns were fortified with high walls, gates,*gates I.e., two-leaf doors. and bars—apart from a great number of unwalled towns. (6) We doomed them as we had done in the case of King Sihon of Heshbon; we doomed every town—men, women, and children— (7) and retained as booty all the cattle and the spoil of the towns. (8) Thus we seized, at that time, from the two Amorite kings, the country beyond the Jordan, from the wadi Arnon to Mount Hermon— (9) Sidonians called Hermon Sirion, and the Amorites call it Senir— (10) all the towns of the Tableland and the whole of Gilead and Bashan as far as Salcah*Salcah Others “Salecah” or “Salchah.” and Edrei, the towns of Og’s kingdom in Bashan. (11) Only King Og of Bashan was left of the remaining Rephaim. His bedstead, an iron bedstead, is now in Rabbah of the Ammonites; it is nine cubits long and four cubits wide, by the standard cubit!*standard cubit Lit. “forearm of a [typical] participant,” trad. “the cubit of a man.” See the Dictionary under ’ish. (12) *Verses 12–13 proceed from south to north; vv. 14–16 from north to south. And this is the land which we apportioned at that time: The part from Aroer along the wadi Arnon, with part of the hill country of Gilead and its towns, I assigned to the Reubenites and the Gadites. (13) The rest of Gilead, and all of Bashan under Og’s rule—the whole Argob district, all that part of Bashan which is called Rephaim country—I assigned to the half-tribe of Manasseh. (14) Jair son of Manasseh received the whole Argob district (that is, Bashan) as far as the boundary of the Geshurites and the Maacathites, and named it after himself: Havvoth-jair*Havvoth-jair I.e., “villages of Jair.” —as is still the case. (15) To Machir I assigned Gilead. (16) And to the Reubenites and the Gadites I assigned the part from Gilead down to the wadi Arnon, the middle of the wadi being the boundary, and up to the wadi Jabbok, the boundary of the Ammonites. (17) *Continuing vv. 8–10; cf. 4.47–49. [We also seized] the Arabah, from the foot of the slopes of Pisgah on the east, to the edge of the Jordan, and from Chinnereth down to the sea of the Arabah, the Dead Sea. (18) At that time I charged you [men of Reuben, Gad, and Manasseh], saying, “Your God יהוה has given you this country to possess. You must go as shock-troops, warriors all, at the head of your Israelite kin. (19) Only your wives, children, and livestock—I know that you have much livestock—shall be left in the towns I have assigned to you, (20) until יהוה has granted your kin a haven such as you have, and they too have taken possession of the land that your God יהוה is assigning them, beyond the Jordan. Then you may return each to the homestead that I have assigned to him.” (21) I also charged Joshua at that time, saying, “You have seen with your own eyes all that your God יהוה has done to these two kings; so shall יהוה do to all the kingdoms into which you shall cross over. (22) Do not fear them, for it is your God יהוה who will battle for you.” (23) I pleaded with יהוה at that time, saying,
(ח) בעבר הירדן. נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם שהיו מרוחקי התקוה ונפשם קצרה ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו. (ט) ואומרו במדבר בערבה וגו' רבותינו ז''ל דרשו (ספרי) שהוכיחם על מה שעשו במדבר וגו', ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה' והם מדות תשעה: (י) הא') שיהיה לוקח מדתו של אברהם דכתיב (בראשית י''ד י''ג) לאברם העברי, והוא מה שרמז באומרו בעבר:
(8) בעבר הירדן, on the far side of the Jordan, etc. Moses held back with these words of admonition until the Israelites had reached the banks of the Jordan. Once they saw with their own eyes that they had come very close to their eventual destination they would be in a better frame of mind to accept admonitions. As long as they had been a long way from their objective they would not have been in a suitable frame of mind to listen to admonitions. (9) במדבר בערבה, in the wilderness in the Aravah; our sages in Sifri explain at this juncture that the words מדבר and ערבה [as well as the following names Ed.] are allusions to places where the Israelites had sinned; It is possible to explain the entire verse as a moral/ethical allusion of a slightly different nature. Moses tried to incorporate in a short verse all the principles of reverence for G'd and the various virtues which have to be practiced by all the people who adopt the teachings of Torah as their lifestyle. These comprise a total of nine מדות, virtues, characteristics. (10) 1) One has to adopt the virtue of Abraham of whom the Torah testified that he was העברי, (Genesis 14,13) "on the other side," in a moral class all by himself, he did not run with the pack. Moses alluded to this when he said בעבר.
(יא) ב') שיהיה מרדות בלבו תמיד כאומרם ז''ל (ברכות ז') טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הירדן: (יב) ג') מדת הענוה כאומרם ז''ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק ויסעו מרפידים (שמות י''ט ב'), והוא מה שרמז באומרו במדבר: (יג) ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאם, כמו שכתב הרמב''ם בהלכות דעות (פ''ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג׳:ד׳) ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה: (יד) ה') מאמר התנא (אבות פ''ג) הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' וכן אמר התנא (שם פ''ב) שוב יום אחד כו' ופי' שם שהכונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו מול סוף שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו: (טו) ו') מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות שער ט') וז''ל הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, והוא מה שרמז באומרו בין פארן ובין תופל, כנגד צהלתו בפניו אמר בין פארן לשון פאר הפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר ובין תופל שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות:
(11) 2) He should always be conscious of a sense of self-imposed humility as a response to rebelliousness. Our sages in Berachot 7 claim that it is better for a person to harbour a single such feeling of self-imposed humility rather than to endure 100 מלקיות, chastisements imposed upon him by others. Moses alluded to this idea when he said הירדן. (12) 3) The virtue of modesty, humility. Our sages in Erchin phrased this as follows: "Man should always view himself as if במדבר, in a wilderness." I have explained this concept in my comments on Exodus 19,2: ויסעו מרפידים." Here Moses alludes to this idea by saying במדבר. (13) 4) The humility we speak about should be of a positive nature; it should not consist of a person looking upon himself in a derogatory fashion. Maimonides explains this in chapter five of his treatise Hilchot Deyot. [I have not found it there but I have found something similar in chapter 6. Ed.] He writes as follows: "Another aspect of true humility is not to fail to admonish people whom one observes committing sins on the basis of one's thinking to oneself: 'who am I to admonish others who are of greater stature than I?' One has to carry out the commandment of calling people to order. This is what Moses had in mind when he said בערבה, an allusion to admonishing people based on our ערבות, mutual responsibility of one Jew for the other. (14) 5) We are told in Avot 3,1 that if one wants to restrain oneself from sinning one should look at three phenomena., i.e. one's lowly origin, one's ultimate destiny, i.e. dust and worms, and the fact that one will have to render an accounting for all one's deeds before the heavenly Tribunal. Another scholar admonishes us in chapter two of Avot to become a penitent a day before our death. The meaning is, of course, that one should be constantly aware of one's impending death. This is what Moses alluded to with the words מול סוף, i.e. that one ought to keep "one's end constantly before (opposite) one's mental eye." (15) 6) There is a quotation from chapter 4 in Shaar Haprishut of Chovot Halevavot according to which the mark of a פרוש, a self-denying, pious person is that צהלתו בפניו ואבלו בלבו, "he presents a happy face to all whom he greets, while at the same time he buries his true sorrow within his heart." Moses used the word בין פארן to allude to the manner in which such pious people greet others; the word פארן is connected to פאר everything outwardly illustrious, the reverse of sadness, whereas he said ובין תפל, when he described the true state of mind of someone who qualifies for the title פרוש; such a person must not be light-hearted. He should be in a constant state of concern lest he had become guilty of transgressing one of G'd's commandments inadvertently. Perhaps he had only been remiss in serving the Lord with less than all his faculties.
(טז) ז') שיהיה לו לב טהור ונקי כדרך שהתפלל דוד (תהלים נא) לב טהור ברא לי וגו', וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה ותחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו ולבן שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן: (יז) ח') תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כ''ה כ''ז) יושב אהלים לא ללמוד עראי, והוא אומרו וחצרות הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות: (יח) ט') שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב שיאמר לזהב די. או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרו (אבות פ''ד) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלהים חיים:
(16) 7) The kind of person the Torah envisages is the one who has a pure heart as David prayed in Psalms 51,12 where he pleaded with G'd to fashion a pure heart for him. At the same time such a person must not hate other people, nor be jealous of them or feel himself to be in competition with them. Moses alluded to this quality in a Torah personality when he said ולבן, the expression "white" symbolising all that is pure. (17) 8) The ideal personality is engaged in Torah study on a permanent basis like our Patriarch Jacob whom the Torah (Genesis 25,27) describes as a ישב אהלים, a dweller of tents. The word ישב refers to a permanent presence. Moses alluded to this quality when he said וחצרות, and referred to the courtyards of the Lord as the study halls. (18) 9) The ideal personality should not be engaged in chasing after transient values, possessions of this world. Anyone who engages in the pursuit of these values thereby voids part of his service to the Lord. Man must learn to do with the essentials for survival in this life. Moses alluded to this virtue when he said ודי זהב, i.e. "enough of gold." Alternatively, man should learn to look at all his achievements in this material world as adequate; he should feel as if he owned all the gold in the world. This is equivalent to what the sages taught in Avot 4,1: "who is wealthy? He who enjoys what life has granted him."
(ב) במדרש אתמול אמר משה לא איש דברים אנכי ועכשיו אלה הדברים אשר דבר משה פי' הענין ע"פ מ"ש ז"ל שכל הימים שהי' ישראל נזופים במדבר לא נתיחד עמו הדיבור בלשון חיבה פא"פ שאין השכינה שורה בנביאים אלא בשביל ישראל ולכן כשהי' ישראל במצרים וי"ת הי' כביכול בהסתר פנים מהם אמר משה לא איש דברים אנכי שהבין מדיבור י"ת שאין לו דברים בלשון חיבה כראוי משא"כ עתה אחר הארבעים שנה שהי' ישראל במדבר וכבר קבלו התוה"ק וקרובים הם לכנס לארץ אמר אלה הדברים וזהו הי' תשובתו י"ת למשה מי שם פה לאדם או מי ישים אילם או חרש ואנוכי אהי' עם פיך כו' כמו שרמז לו מקודם ואמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה ותקבלו התוה"ק וי"ת ידבר לישראל בלשון חיבה ואז ידבר ה' פא"פ למשה:
(קא) רַבִּי יוּדָאי פָּתַח, (שם) בַּיּוֹם שֶׁיָּזְעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, אִלֵּין תַּנָּאִים וָאֳמוֹרָאִים, דַּהֲווֹ נָטְרֵי עַמָּא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וְאִזְדַּעְזְעוּן מִדּוּכְתַּיְיהוּ.
(קב) וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ז:ו׳) וְיֵשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל. חוֹבָא דִבְנֵי יַעֲקֹב, דַּהֲווֹ אַנְשֵׁי חָיִל, וְסָבְלֵי עִוּוּת דִּינָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ח׳:ג׳) הָאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט. קַבִּילוּ עִוּוּת דִּינָא. אִינוּן אַנְשֵׁי חָיִל. דְּכָךְ אוֹרְחוֹי דְּנָחָשׁ, לְבָתַר דְּקָטֵיל לְבַר נָשׁ, אַהֲדַר וְנָשֵׁיךְ לֵיהּ נְשִׁיכוּ בְּלָא רַחֲמִין, (''חילופי גרסאות'') דָּא אִיהוּ עִוּוּת דִּינָא.
(קג) שָׁלְחוּ לְהוֹ בְּנֵי אַרְעָא קַדִּישָׁא, יָאוֹת דְּאַתּוּן אִית לְכוֹן לְמִבְכֵּי, כְּמַאן דְּבָכֵי מֵרָחִיק. דְּהָא אֶבְלָא וּבְכִיָה וּמִסְפְּדָא בִּנְהִי וּמְרִירוּ לָא מָטָא לְכוֹ. דְּהָא רְחַצְתִּין רַגְלֵיכוֹן, וְלָא בְּעִיתוּ לְטַנְפָא לוֹן כְּמִלְּקַדְמִין. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ה׳:ג׳) רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.
(קד) אֲבָל אֲנַן דְּשָׁכְנִין בֵּין גִּדְרֵי נָחָשׁ, וְכָמִין לוֹן בְּכָל יוֹמָא, קָטֵיל, וְנָשֵׁיךְ, וַאֲנַן חָמֵינָן בְּעַיְינִין עִוּוּת הַדִּין דְּאִתְעֲבֵיד בֵּינָנָא, בְּאִינוּן אַנְשֵׁי חָיִל, דִּי בְּיוֹמֵיהוֹן שָׁתֵיק, וְלָא בָּעָא דִינָא. דְּדָחֵיל מִינַיְיהוּ דְּחִילוּ סַגֵּי, וְלָא יָכֵיל לְקָיְימָא קַמַּיְיהוּ. וְכֵיוָן דַּעֲבָרוֹ לְהַהוּא עַלְמָא בִּתְיוּבְתָּא, קָיְימָא נָחָשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתָבָע דִינָא.
(קה) וְהַיֵּיק קְרָא דִּכְתִיב, (שמות כ״א:ט״ז) וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַנָּחָשׁ, יוֹסֵף לֹא הָיָה אִישׁ. וְנִמְצָא בְיָדוֹ וְגו', הָא בִידֵיהוֹן לָא אִשְׁתַּכַּח. אַהֲדַר וְקָאֲמַר, (דברים כ״ד:ז׳) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא.
(קו) תְּמַנֵּי מְאָה שְׁנִין הֲוָה קָיְימָא הַהוּא נָחָשׁ וְתָבַע דִּינָא. וַאֲנַן תָּנִינָן, מַאן דְּאִתְחַיָּיב בִּתְרֵי דִינִין, אִתְדָּן בַּחֲמִירָא. וַוי מַאן דַּקַבֵּיל עוֹנָשָׁא עַל חוֹבוֹי, דְּהָא מִיתָה מְכַפְּרָה עַל חוֹבִין, וְאַהֲדַר לְקַבֵּל עוֹנָשָׁא אוֹחֲרָא, וַוי דִי הִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּסמאל וְנָחָשׁ קָיְימוּ לְתָבְעָא דִינָא. עַל דָּא יָאוֹת לָן לְמִבְכֵּי וּלְמִסְפֵּד, דְּקַרְתָּא קַדִּישָׁא אִשְׁתָּאֲרַת בָּדָד מִכָּל טָבִין דַּהֲווֹ בָהּ. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא נָחַת סמאל וּבִלְבֵּל עַלְמָא, וְאָעֵיל רוּחָא דָא בְּמֵעוֹי דְּהַהוּא רָשָׁע מַלְכָּא דְרוֹמִי, וְתָבַע דִּינָא מִתַּקִּיפֵי עַלְמָא. וַוי לְדָא, וַוי לְעַלְמָא, עִוּוּת דִּינָא לָא אִשְׁתַּכַּח מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, כְּדָא.
