Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareמַה זֶּה אָחִיו שׂוֹנֵא אוֹתוֹ, אַף זֶה אֶחָיו שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ.
(6) This one was hated by his brother, that one was hated by his brothers.
כָּל הָאַחִים שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה. קַיִן שׂוֹנֵא לְהֶבֶל... יִשְׁמָעֵאל שׂוֹנֵא לְיִצְחָק... עֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב... הַשְּׁבָטִים, שָׂנְאוּ לְיוֹסֵף...
All brothers hated each other. Cain hated Abel... Ishmael hated Isaac... Esau hated Jacob... And the tribes hated Joseph...
אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ...
A man’s enemies will be the members of his household...
(ט) אָ֤ז תִּקְרָא֙ וַיקוק יַעֲנֶ֔ה תְּשַׁוַּ֖ע וְיֹאמַ֣ר הִנֵּ֑נִי...
(9) Then, when you call, the LORD will answer;
When you cry, He will say: Here I am...
(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹקִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃
(1) Some time afterward, God put Abraham to the test, saying to him, “Abraham.” He answered, “Here I am.”
(ז) וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃
(7) Then Isaac said to his father Abraham, “Father!” And he answered, “Yes, my son.” And he said, “Here are the firestone and the wood; but where is the sheep for the burnt offering?”
(יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יקוק מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
(11) Then a messenger of יקוק called to him from heaven: “Abraham! Abraham!” And he answered, “Here I am.”
(יח) וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃
(18) He went to his father and said, “Father.” And he said, “Yes, which of my sons are you?”
(ב) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹקִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
(2) God called to Israel in a vision by night: “Jacob! Jacob!” He answered, “Here.”
(ד) וַיַּ֥רְא יקוק כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹקִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃
(4) When יקוק saw that he had turned aside to look, God called to him out of the bush: “Moses! Moses!” He answered, “Here I am.”
(יט) וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנְנִ֣י מוֹדִֽיעֲךָ֔ אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה בְּאַחֲרִ֣ית הַזָּ֑עַם כִּ֖י לְמוֹעֵ֥ד קֵֽץ׃
(19) and said, “I am going to inform you of what will happen when wrath is at an end, for [it refers] to the time appointed for the end.
(ד) וַיִּקְרָ֧א יקוק אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃
(4) The LORD called out to Samuel, and he answered, “I’m coming.”
(ה) וַיָּ֣רׇץ אֶל־עֵלִ֗י וַיֹּ֤אמֶר הִנְנִי֙ כִּֽי־קָרָ֣אתָ לִּ֔י וַיֹּ֥אמֶר לֹֽא־קָרָ֖אתִי שׁ֣וּב שְׁכָ֑ב וַיֵּ֖לֶךְ וַיִּשְׁכָּֽב׃ {ס}
(5) He ran to Eli and said, “Here I am; you called me.” But he replied, “I didn’t call you; go back to sleep.” So he went back and lay down.
(ו) וַיֹּ֣סֶף יקוק קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קׇם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹא־קָרָ֥אתִֽי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב׃
(6) Again the LORD called, “Samuel!” Samuel rose and went to Eli and said, “Here I am; you called me.” But he replied, “I didn’t call, my son; go back to sleep.”—
(ח) וַיֹּ֨סֶף יקוק קְרֹא־שְׁמוּאֵל֮ בַּשְּׁלִישִׁת֒ וַיָּ֙קׇם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיָּ֣בֶן עֵלִ֔י כִּ֥י יקוק קֹרֵ֥א לַנָּֽעַר׃
(8) The LORD called Samuel again, a third time, and he rose and went to Eli and said, “Here I am; you called me.” Then Eli understood that the LORD was calling the boy.
(טז) וַיִּקְרָ֤א עֵלִי֙ אֶת־שְׁמוּאֵ֔ל וַיֹּ֖אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל בְּנִ֑י וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
(16) but Eli summoned Samuel and said, “Samuel, my son”; and he answered, “Here.”
(יב) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל שְֽׁמַֽע־נָ֖א בֶּן־אֲחִיט֑וּב וַיֹּ֖אמֶר הִנְנִ֥י אֲדֹנִֽי׃
(12) and Saul said, “Listen to me, son of Ahitub.” “Yes, my lord,” he replied.
(ט) אָ֤ז תִּקְרָא֙ וַיקוק יַעֲנֶ֔ה תְּשַׁוַּ֖ע וְיֹאמַ֣ר הִנֵּ֑נִי אִם־תָּסִ֤יר מִתּֽוֹכְךָ֙ מוֹטָ֔ה שְׁלַ֥ח אֶצְבַּ֖ע וְדַבֶּר־אָֽוֶן׃
(9) Then, when you call, the LORD will answer;
When you cry, He will say: Here I am.
If you banish the yoke from your midst,
The menacing hand,-b and evil speech,
וְהַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו... ״אָז תִּקְרָא וַה׳ יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי״.
and who draws his relatives close... “Then shall you call, and the Lord will answer; you shall cry, and He will say: Here I am” (Isaiah 58:9).
וזה שאמרו 'האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר "אז תקרא וה' יענה וגו'". ורוצה לומר, כי יש לאדם להתחבר אל אשר יש לו חבור אליו. כי השכנים - האדם קרוב אליהם מצד הדירה, והכתוב אומר (משלי כז, י) "טוב שכן קרוב מאח רחוק". ויש לאדם חבור אל קרוביו, שהם בשר ודם שלו. וכן יש לאדם קרוב וחבור אל עמו, ועל זה אמר 'המלוה סלע לעני בשעת דחקו, דכתיב (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", רוצה לומר שהעני שהוא עמו יש לו לקרבו ולהלות לו. וכן כאשר נושא בת אחותו, הרי* זה הקירוב הגמור, שהרי האיש והאשה נעשו אדם אחד, כמו שאמר הכתוב (בראשית ב, כד) "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
A person who turns to those who are close to him - his neighbors, his relatives or his niece - and draws them closer is rewarded in kind. Hashem declares, “I too am your Relative (karov)” and He responds to that person’s own needs, as theverse says: “For which great nation has a G-d Who is close (kerovim) to it, as is Hashem, our G-d, whenever we call to Him!!!” (I.e. like a relative).
ולפיכך נאמר עליו (ישעיה נח, ט) "אז תקרא וה' יענה וגו'". וזה מפני שכתוב גם כן (דברים ד, ז) "ומי [גוי] גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו אליו". ודבר זה מפני שישראל נקראו קרובים אל השם יתברך, שהרי ישראל 'בניו' נקראים. ומפני שהם קרובים אליו, לכך קרוב השם יתברך גם כן אליהם לשמוע קול שלהם בתפלתם לפניו. ולפיכך אדם כמו זה, שהוא מקרב את אשר קרובים אליו, כן השם יתברך לישראל*, אשר נקראו "עם קרובו" (תהלים קמח, יד), מקרב אותם ושומע תפילתם. ודבר זה מבואר. והארכנו בזה לבאר לך, כי כל דבריהם הם בחכמה עליונה, כי כאשר גבהו שמים מארץ, כן גבהו מחשבותיהם ממחשבותינו.
דָּבָר אַחֵר, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אָדָם אִם יְהֵא לוֹ קָרוֹב עָשִׁיר הוּא מוֹדֶה בּוֹ, וְאִם עָנִי הוּא כּוֹפֵר בּוֹ וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ קְרוֹבוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל יִשְׂרָאֵל הָיוּ נְתוּנִים בְּמִצְרַיִם בְּשִׁעְבּוּד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר קְרוֹבֵיהֶן אֲנִי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמח, יד): לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ, וְאִם קְרוֹבוֹ עָנִי הוּא עוֹשֶׂה עַצְמוֹ עִקָּר וְאוֹתוֹ טְפֵלָה, מַהוּ אוֹמֵר פְּלוֹנִי מִתְקָרֵב לִי, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל עוֹשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל עִקָּר, אֲשֶׁר לוֹ גּוֹי קָרוֹב אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו. דָּבָר אַחֵר, כִּי מִי גּוֹי גָּדוֹל, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא, אֵיזֶה אֻמָּה שֶׁגִּדְּלָהּ אֱלֹהֶיהָ כְּאֻמָּה זוֹ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֻמָּה מְבַקֶּשֶׁת לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וְאֵינָן יוֹדְעִין אִם נוֹצְחִין וְאִם אֵין נוֹצְחִין, וְיִשְׂרָאֵל וַדַּאי נוֹצְחִין, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מִי גוֹי גָדוֹל וגו'.
15...
(א) אֵין חִלּוּק בְּאִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע, בֵּין אִם הַמְסַפֵּר אִישׁ אוֹ (א) אִשָּׁה, קָרוֹב אוֹ רָחוֹק, אַף דִּרְגִילוּת הוּא כַּמָּה פְּעָמִים, (ב) שֶׁלֹּא יַקְפִּיד הָאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר הַגְּנוּת עָלָיו, עַל הַמְסַפֵּר מִצַּד אַהֲבַת הַקֻּרְבָה אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, וְגַם דֶרֶךְ קָרוֹב הוּא, כְּשֶׁמְסַפֵּר לְאֶחָד עַל קְרוֹבוֹ, אֵינֶנּוּ מְכַוֵּן לְגַנּוֹתוֹ בְּעֶצֶם, רַק מִפְּנִי קִנְאַת הָאֱמֶת, שֶׁלְּפִי דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן עָשָׂה לְאִישׁ פְּלוֹנִי בְּעִנְיַן פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי כֵן (ג) אִם טָעָה בְּדִמְיוֹנוֹ בָּזֶה, דְּהַיְנוּ, שֶׁמִּהֵר לְהַחְלִיטוֹ לְכַף חוֹב, וְעַל פִּי אֱמֶת לֹא הָיָה חַיָּב בָּזֶה, אֵין דָּבָר זֶה יוֹצֵּא מִכְּלַל לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה.
(1) There is no difference, in the issur of speaking lashon hara, as to whether the speaker is a man or a woman, a relative or not related, though commonly one who is demeaned will not take offense if the speaker is motivated by the family love that unites them. And it is also the way of a relative that when he speaks to one about his kin, his intent is not to demean him, but to be zealous for the truth, it being his view that his relative acted wrongly to another in a certain matter. Still, if he [the speaker] erred in judgment in this respect, i.e., if he was too hasty to incriminate his relative when he was really guiltless, this does not leave the category of absolute lashon hara.
(א) וְדַע עוֹד, דְּאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ אִם מְגַנְּה אוֹתוֹ בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן אִם מְגַנֵּהוּ בִּפְנִי נָכְרִים, דַּעֲוֹנוֹ גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר, כִּי מִלְּבַד שֶׁהוּא מְבַזֶּה כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל וּמְחַלֵּל כְּבוֹד שָׁמַיִם עַל יְדֵי זֶה, עוֹד הוּא גּוֹרֵם בָּזֶה רָעָה רַבָּה לַחֲבֵרוֹ, כִּי אִם יְסַפֵּר עַל חֲבֵרוֹ בִּפְנִי יִשְׂרָאֵל עִנְיַן גְּנוּת, לֹא יַחְלִיט תֵּכֶף לִדְבָרָיו, אֲבָל אִם יְסַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי נָכְרִי, שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל הַזֶּה הוּא רַמַּאי וּמְאַנֶּה לַבְּרִיּוֹת וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, יַחְלִיט תֵּכֶף לָזֶה וִיפַרְסֵם דָּבָר זֶה בִּפְנִי כֹּל, (וּכעֵין זֶה אִיתָא בַּתּוספות בְּבָבָא בַּתרָא דַּף ל"ט, בַּמֶּה שִׁפֵּרשׁוּ הַנָּפְקָּא מִנַּה בֵּין לָשׁון הָרָע, למִחָאָה, עַיֵּן שָׁם) וִיסֻבַּב לוֹ הֶזֵּק וְצַּעַר מִזֶּה. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא הוֹלֵךְ וּמַלְשִׁין עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנִי נָכְרִים, בְּוַדַּאי עֲוֹנוֹ גָּדוֹל מִנְּשֹא, כִּי הוּא נִכְנָס עַל יְדֵי זֶה בִּכְלַל הַמַּלְשִׁינִים, וְדִּינוֹ שָׁוֶה לְאֶפִּיקוֹרֵס וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁגֵּיהִנֹּם כָּלֶה, וְהֵם אֵינָם כָּלִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶכֶת ראשׁ הַשָּׁנָה {דף י"ז}, עַל כֵּן צָּרִיךְ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִזֶּה עַד מְאֹד. וּמִי שֶׁעוֹבֵר עַל זֶה וְהוֹלֵךְ וּמַלְשִׁין * עַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵיהֶם, הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ חֵרֵף וְגִדֵּף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת משֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וּכְמוֹ שֶׁנִּפְסָק בְּחֹשֶן מִּשְׁפָּט {סימן כ"ו}*.
(1) And know also that the issur of lashon hara obtains even if he demeans him before a Jew; how much more so if he demeans him before gentiles! For aside from his shaming the honor of Israel and desecrating the honor of Heaven thereby, he also causes great evil thereby to his friend. For if he speaks demeaningly of his friend before a Jew, he will not be immediately believed. But if he speaks about a Jew to a gentile, [telling him] that this Jew is a deceiver and a wronger of men and the like, he will believe this immediately and spread it to all and cause him harm and grief. How much more so, if he goes and informs against a Jew before gentiles, is his sin too great to bear. For he enters by this into the class of "the informers," and his din is like that of a heretic and of those who deny Torah and the resurrection, "Gehinnom ending, but they not ending." (viz. Rosh Hashana 17a). Therefore, every many of Israel must greatly guard himself against this. And one who transgresses this and goes and informs against a Jew before them is like one who would insult and blaspheme and lift his hand against Moshe Rabbeinu, may peace be upon him (viz. Choshen Mishpat 26).
(א) וְעַתָּה נְבָאֵר דִּין קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע*. עִנְיַן קַּבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהִזְהִירָה לָנוּ הַתּוֹרָה מִזֶּה, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא לְהַאֲמִין בַּלֵּב, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת. וְאֵין צֹרֶךְ לָנוּ לְהַאֲרִיךְ וּלְבָאֵר אֶת מַהוּתוֹ שֶׁל הַמְקַּבֵּל וְאֶת הָאִישׁ, שֶׁהוּא מְקַּבֵּל עָלָיו, כִּי כִּמְעַט לֹא נִמְצָּא בּוֹ חִלּוּק. אֶלָּא כְּלַל הַדְּבָרִים בְּקִצּוּר הוּא כָּךְ, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מְצֻוֶּה, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע עַל (כו) שׁוּם אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, חוּץ מֵעַל אֶפִּיקוֹרְסִים וּמַלְשִׁינִים וְכַיּוֹצֵּא בְּאֵלּוּ, אוֹתָם, שֶׁיָּצְּאוּ מִכְּלַל "עֲמִיתֶךָ".
(1) And now we shall explain the din of accepting lashon hara. The acceptance of lashon hara, which the Torah exhorted us against, is not to believe in one's heart that the thing [said] is true. There is no need to expatiate upon [the difference between] the nature of the accepter and [that of] the man whom he accepts about. For there is almost no difference. But, the principle of the thing, in short, is this. Every Jew is commanded not to accept lashon hara against any other Jew — except about heretics, informers, and the like — those who have left the category of "your fellow."
(א) וּרְאֵה עוֹד אֶת גֹּדֶל אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, (ב) שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הַשִּׂנְאָה וְלֹא נִתְכַּוֵּן בְּהַסִפּוּר לְגַנּוֹתוֹ, רַק אֲמָרוֹ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְדֶרֶךְ קַלּוּת רֹאשׁ, אַף עַל פִּי כֵן כֵּיוָן שֶׁעַל פִּי אֱמֶת דִּבְרֵי גְּנַאי הוּא, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה.
(1) And see further how great the issur of lashon hara is. For even if he does not speak out of hatred and does not intend in what he says to demean him, but speaks only in jest and from light-headedness, still, since in truth these are demeaning words, it is forbidden by the Torah.
פרק השלישי
וראוי לאדם לקרב שכיניו ומיודעיו אפי' הן עשירים יכניסם לפעמים לביתו כדי לכבדם וזהו מצות הכנסת האורחים שמנו...
You invite your relatives (to your house). For that, in essence, is the primary mitzvah of HaChnosas Orchim!
(ב) וכן היה המנהג אף מימים הקדמונים להיות לכל משפחה ומשפחה יום מיוחד בשנה שהיה להם למשתה ולשמחה כמ"ש דוד כי זבח משפחה לנו בעיר.
There was a custom in Klal Yisrael that every family designated a specific day of the year, in which they made a Seudah. The Seudah itselfdid not take place on a Yom Tov. Where does it say that? The Novi says, “For we have a family feast-offering in the city…”
(א) אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם... וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ...
(1) The following are the things for which a man enjoys the fruits in this world while the principal remains for him in the world to come: Honoring one’s father and mother... And the making of peace between a person and his friend; And the study of the torah is equal to them all.
(ה) וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יקוק בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ׃ {פ}
(5) no outsider—one not of Aaron’s offspring—should presume to offer incense before יקוק and suffer the fate of Korah and his band.
(במדבר טז, כה) ויקם משה וילך אל דתן ואבירם אמר ר"ל מכאן שאין מחזיקין במחלוקת דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר (במדבר יז, ה) ולא יהיה כקרח וכעדתו
§ With regard to the verse: “And Moses arose and went to Dathan and Abiram” (Numbers 16:25), Reish Lakish says: From here we derive that one may not perpetuate a dispute, as Rav says: Anyone who perpetuates a dispute violates a prohibition, as it is stated: “And he will not be like Korah and his assembly, as the Lord spoke by the hand of Moses to him” (Numbers 17:5). Even the aggrieved party must seek to end the dispute. Dathan and Abiram accused Moses and by right should have initiated the reconciliation. Nevertheless, Moses was not insistent on this; he went to them.
(יב) הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
(12) Hillel and Shammai received [the oral tradition] from them. Hillel used to say: be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving mankind and drawing them close to the Torah.
“There shall no more be like Korach and his followers,” is a prediction as well. ‘There will never again be such a one sided argument, where one party was so clearly right and the other party so clearly wrong as in this case of Korach and his followers arguing with Moshe Rabbeinu. This was a case where one side was 100% right and the other side 100% wrong. Never again would there be such a morally lopsided argument.’ The Torah is asserting that never again in history will there ever be such a machlokes where it is so clear-cut who is right and who is wrong. Perhaps, in the future perhaps there may be a machlokes where one party is 99 percent right. There may be a machlokes that are tilted 90/10 or 80/20 in favor of one side. However, we will never have as clear-cut a dispute as that of Korach.
וכך אמר להם הקב"ה לישראל בני אהובי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה ותהיו יראים זה מזה...
